העקירה עולה לראשונה על בימת התיאטרון

אופן קבלת ההחלטות בממשלת ישראל סביב העקירה והגירוש מגוש קטיף מאפיין התנהלות קלוקלת הנמשכת עד היום. הסוגיה עולה לבימת התיאטרון.

שמעון כהן , א' בטבת תשע"ו

מתוך ההצגה 'בולדוזר'
מתוך ההצגה 'בולדוזר'
צילום: יובל זלברפינג, אספלקריא.



טוען....

בעוד שבועות אחדים יעלה תיאטרון 'אספקלריה' הצגה העשויה למשוך אליה תשומת לב ציבורית ואמנותית רבה, ההצגה 'בולדוזר' העוסקת בעקירה והגירוש מגוש קטיף, סוגיה שהתיאטרון הישראלי בחר עד כה שלא לעסוק בה.

על ההצגה ועל ההתעלמות האמנותית מהנושא שהיא מעלה על הבמה, שוחחנו עם מנכ"ל התיאטרון, חגי לובר, שגם היה מכותביה וגם מביים אותה. בפתח הדברים נשאל לובר אם עשור אחרי העקירה אינו זמן קצר מדי על מנת לקבל פרספקטיבה רחבה דיה לבחינת הקרע שאליו הובילה העקירה.

לובר משיב ומציין כי כבר בשנה השנייה אחרי הגירוש התבקשו אנשי התיאטרון שלו ליצור הצגה סביב הטראומה, אך בשל סמיכות האירועים בחרו להעלות אלגוריה על בסיס סיפור כרם נבות תחת השם 'מדרש קטיף'.

"זה היה סוג של שוק ולוקח זמן ליוצרים, בעיקר שהיו שם כמונו, להסתכל על זה בריחוק מסוים", אומר לובר ועובר להתייחס להצגה החדשה הרואה בגוש קטיף משל לגבי כלל ההתנהלות המנהיגותית בישראל גם בתחומים אחרים לחלוטין. "ההצגה לוקחת את גוש קטיף כמשל. זה לא רק כאב עליו אלא גם על תופעות חמורות שיש בישראל כמו קבלת תהליך קבלת ההחלטות שהופך ליותר יחצ"ני ונעשה על ידי אשפי תקשורת ולא דיון לחופם של דברים, וזה דבר שמטמטם את העם.

''גם בבחירות האחרונות הדיון היה גימיקים ופחות ענייניות – אגב, גם גימיקים של אנשים שלנו, אנשים של 'הבית היהודי' - אלו גימיקים מסוכנים, כי היום הגימיק שלך מוצלח והעם איתך, ומחר כשהגימיק של השני מוצלח אנחנו מאבדים את גוש קטיף. ההצגה היא קריאת אזהרה לאו דווקא לצד הימני של המפה אלא לכולנו. צריכים לדון לדברים לגופם ופחות ללכת אחרי מצגות שווא".

אל מול דבריו אלה נשאל לובר מה הכלים הפרשניים שעמדו בפניו בעת כתיבת ההצגה, שהרי לו יישאלו מובילי העקירה על המהלך הם יטענו שלא היה מדובר בגימיק אלא בדיון ומהלך ענייני שתכליתו הצלת עם ישראל ומדינת ישראל. במענה לשאלה בוחר לובר לספר על תוכנה של ההצגה ה"מתעסקת בשעה האחרונה לפני הגירוש, נתינת הצו שהוא המעשה המשמעותי שאחריו המהלך מתחיל להתגלגל, בשעה הזו אנחנו עוברים לשני מוקדים, מוקד אחד הוא בית בגוש קטיף ומוקד שני זה נאום שאותו נשא שרון, נאום שהוא נשא באמת ויוקרן בסוף ההצגה.

''היועצים, גלעד שרון ואחרים, מכינים את הנאום הזה. בשעה הזו ההצגה עוברת מזה לזה וחושפת את השקר, לא דווקא במעשה הזה, שאותו יש מי שמגדיר כאידיאולוגיה של השמאל, אלא מדובר במשהו שהגיע משום מקום. זה לא יוסי שריד שהביא את התכנית, אלא מדובר באריק שרון.

''השמאל התנגד לזה בהתחלה, הימין התנגד לזה וזה הגיע משום מקום והתגבר על כל המכשולים בגלל הניסיון, הנואל בעיני, לצייר את שרון כאיזה סבא טוב ששינה את עמדתו ועורו, וכך זה התקבל בציבור".

"אם הכול היה נעשה בצורה של דיונים כבדי ראש היו אומרים שהפסדנו לדעה אחרת שקיימת בציבור. זה לא היה המצב. זה היה שונה לחלוטין ואנחנו מראים את זה בצורה חדה וחריפה. הדבר השני הוא הטמטום של העם. יש בהצגה את העם שמורכב בהצגה מכמה אנשים שנמצאים בשוליים שלה, והם לא מתעניינים לחלוטין. יש כאן מצד אחד עודף אנרגיות של אנשי הגוש ועודף אנרגיה של אנשי שרון ובתווך עם שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מלחם ושעשועים".

לנוכח האדישות הזו שעליה מדבר לובר עולה השאלה אם לא נכון היה להעלות הצגה מסוג שכזה מיד לאחר העקירה, כשהלב עוד רותח, ולא להמתין עד היום כאשר מעגל האדישים התרחב והלך. לובר משיב ואומר כי יתכן ויש בכך משהו, ו"אולי מבחינה עיתונאית זה אכן ברווז מת, אבל בעיני אנשים שיוצרים אין להם אלא מה שליבם מסוגל לעשות ליצור ולכן עשינו את זה.

''מעבר לכך, בעיניי הפרספקטיבה צריכה להיות של החברה הישראלית. קשה לדבר עם אנשים פצועים על אנשים אדישים. היום, עשר שנים אחרי, החברה הישראלית מספיק התבגרה ויכולה להסתכל אחורה. שרון נפטר ושלל מקדמי התכנית נמצאים פה ושם, חלק בכלא, חלק מחפשים את דרכים וחלק ממשיכים באותה שיטה קלוקלת של הרדמת העם ומתן לחם ושעשועים ועושים מה שרוצים".

"חברה ישראלית שעסוקה במתווה הגז ושאלות של שלום וביטחון ושאלות כלכליות וחברתיות יכולה להסתכל על ההיסטוריה הזו של גוש קטיף ולהשליך לדברים שקורים היום, ועל זה ההצגה, על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל. יש בולדוזרים תמיד ואני לא בטוח שיש שיקול דעת ושמערבים את הציבור ושנותנים מספיק מקום לדיון ענייני. הדיונים הם פלסטיק שהופכים רק את שרון לסבא טוב".

לובר מוסיף ומעיר כי את ההשראה להצגה קיבל מסרטיה של ענת כהן על קמפיין הבחירות האחרון של הרצוג, "אלו סרטים שמראים את המציאות במערומיה על השולחן, מראים לנו שמוכרים לנו דברים כבדי משקל כמו שמוכרים פיסטוקים וזה לא יכול להיות".

ואולי כולנו הפכנו ליותר פלסטיקיים כפי שניתן לראות גם בארה"ב, שם נבחרים נשיאים בגלל גובה ויפי בלורית ולא על פי מעשים. לובר קובע כי "יש דברים שאנחנו שואפים לחקות בהם את האמריקאים ויש דברים שצריך לברוח מהם כמו מאש. מצבנו שונה משלהם. החלטה של פינויים היא החלטה של חיים ומוות לשני הכיוונים, מבלי לנקוט עמדה, והחלטות כאלה לא מקבלים כמו החלטה לקבל כמו החלטה אם לקנות מסטיק עגול או מרובע. גם אם יש כאן עבודת אלילים שכולם משתחווים לה, עם ישראל ידע לצעוק נגד עבודות אלילים".

עוד נשאל לובר אם תיוגו של התיאטרון שלו כימני לא ימנע גם הוא דיון אמיתי בתכניה של הצגה. לובר משיב ומציין כי גם אם יש מי שיבחר ללעוג לבוז ולתייג כפי שנוהגת שכבה מסוימת של אינטלקטואלים, הרי שהעם לא חושב כך מזמן. "לא מפריעים לנו המתייגים והממתגים. הכול אותו עניין.

''מכניסים את היריב למגירה וצובעים בצבע במקום לדון בטיעוניו. אני סבור שהאמנות יכולה לדון דיון עניני בכלים אחרים. זו אמנות עם אמירה ותבוא האמירה של חוגים אינטלקטואליים מסוימים ותבוא האמירה שלנו, שהיא חידוש מרענן של תיאטרון שחושב אחרת מכפי שחושבת הכת השלטת והקהל יבוא ויחליט למי לתת את ההכרה האמנותית".

ומדוע עד כה לא מצאו לנכון תיאטרונים אחרים להעלות הצגה בנושא העקירה והגירוש, ולו משמאל? לובר משיב "זה לא מעניין אנשים מסוימים. בעיניהם זה קרה וטוב שזה קרה. וזה לא מספיק חומר מעניין עבורם ולכן לא עושים".

לזאת הוא מוסיף ומעיר כי מהצד השמאלי התיאטרון הישראלי מעלה חומרים חמורים וחריפים מאוד וכדוגמא הוא מזכיר את ההצגה בקאמרי 'השיבה לחיפה', "שזה מחבל שמדינת ישראל חיסלה אותו ואומר שצריך להכיר את הצד השני, הצד השני הוא הצד של אלה שרצחו ועינו את הספורטאים במינכן. אם אתה רוצה לשמוע מה רוצח כזה לומר תוכל ללכת לתיאטרון הקאמרי ולראות, וזה קורה בכספים של כולנו. מגוש קטיף הם מעדיפים להתעלם".

את דבריו חותם לובר ואומר: "האמנים יוצרים מהחוויות שלהם, מהכאבים והשמחות שלהם ומהמבט שלהם על המציאות. עד כה יצרו שמאלנים מהמבט ומהכאב שנובע ממקום אחר. ברוך ה' בשנים האחרונות, אולי בעקבות הגירוש, יש אמנם שחוו דברים אחרים ובסגנון אחר והם מביאים את זה לידי ביטוי, ו'בולדוזר' הוא סנונית ראשונה ולא יחידה של אמנים שחווים כאן דברים במדינת ישראל ומביאים את זה לידי ביטוי.

''ההכרה הממשלתית מאחרת לבוא ומגיעה בצורה של שקלים בודדים, אבל גם זה ישתנה. אמנות יש בכל המקומות והשאלה היא לאיזו אמנות מושיטים יד ולאיזו מפנים עורף ואנחנו, האמנים שיש להם מה להגיד בנושא גוש קטיף ואחרים, לא ניתן למדינת ישראל להפנות עורף ליוצרים האלה. המדינה תצטרך לתת גם להם את חלקם".