ההורים צריכים להבין שאם הם רוצים שהילד יישאר בבית - יש להעניק לו פרטיות.
ההורים צריכים להבין שאם הם רוצים שהילד יישאר בבית - יש להעניק לו פרטיות.איור: שי צ'רקה

בימים האחרונים מרגישה תרצה (שם בדוי) על סף פיצוץ. בתה בת ה‑28, סטודנטית רווקה, גרה בביתה והשבוע הוויכוחים ביניהן הגיעו לשיא.

היה זה כאשר תרצה העירה לבתה על בגד שקנתה. "הבת שלי חזרה מהקניון, ואני שאלתי אותה בעדינות אם החולצה שקנתה לא צעקנית מדי", מספרת תרצה. "היא בתגובה התפרצה לעברי שלא אתערב לה בקניות. משם זה התגלגל, כמו תמיד, לוויכוח הקבוע על מידת ההשתדלות שלה למצוא חתן. בסוף היא נכנסה לחדר שלה בטריקת דלת ואני בכיתי במטבח. בזמן האחרון הוויכוחים הם על כל דבר. אנחנו לא יכולות לנהל שום שיחה נורמלית. כל מילה שאני מוציאה מהפה אני צריכה לשקול אלף פעמים. זה הבית שלי, ואני מרגישה שבעלי ואני הולכים על ביצים. זה כבר הפך לבלתי נסבל", היא נאנחת.

הבת מצדה חשה תסכול רב דווקא מהתנהלות האם. "אני לא מבינה את אמא שלי. סוף סוף חזרתי הביתה אחרי שנתיים שירות לאומי ושנה במדרשה, אבל במקום ליהנות מזה שהבת שלה איתה - היא משגעת אותי. 'לאן את הולכת?', 'מתי את חוזרת?', 'עם מי את יוצאת?', 'תראי איך את נראית'. אני יודעת שזה בא ממקום טוב ושהיא דואגת לי ורוצה את הכי טוב בשבילי, אבל די, מה היא רוצה ממני? אני לא חייבת לתת לה דין וחשבון על כל יציאה שלי. היא רוצה להיות מעורבת בחיים שלי? סבבה, אבל היא לא מפנימה שאני כבר לא ילדה קטנה. אני אדם בוגר עם חיים ורצונות משלו".

גם בבית משפחת לוי (שם בדוי) המצב מתוח. בן הזקונים י' בן ה‑25, סטודנט באוניברסיטת בר-אילן, מתגורר בבית הוריו. "כשנרשמתי לבר-אילן חשבתי שזה יהיה אחלה לגור עם ההורים שלי, קרוב לאוניברסיטה, וככה גם להצליח לחסוך כמה גרושים של השכירות. אבל יש ימים שאני מצטער שעשיתי את זה", הוא משתף בכנות. "למרות הלחץ המטורף בלימודים, ההורים שלי דורשים ממני לסדר את החדר ולתת יד בבית עם הניקיונות והבישולים. אני מצטער, אבל אין לי את הזמן או את האנרגיות לזה. הם כועסים עליי, קוראים לי פרזיט ולא מבינים שאלה השנים שבהן אני בונה את העתיד שלי ואני חייב את מקסימום התנאים והשקט כדי להצליח בלימודים".

את נטל שכר הלימוד הגבוה לקחו הוריו של י' על עצמם, ועקב כך הם מצפים מבנם לשאת בהוצאותיו היומיומיות, דבר הגורר עימותים חוזרים ונשנים ביניהם. "אני מעריך את העזרה הכלכלית של ההורים שלי, באמת. זה לגמרי לא מובן מאליו ויש לי המון חברים שזה לא ככה אצלם. אבל בגלל שהלימודים שלי אינטנסיביים אני לא מצליח יותר מדי לצאת לעבוד, ונאלץ להתחנן לפניהם כל פעם מחדש לכסף לבגד חדש או ליציאה עם חברים. בזמן האחרון אני משתדל לא לבקש מהם, כי גם אם אני מקבל מהם בסוף מזומנים, זה בא עם פרצוף חמוץ וזה ממש לא נעים לי".

הצעירים חוזרים הביתה

הצעירים הללו לא לבד. תופעת הרווקות המאוחרת ויוקר המחיה מאלצים יותר ויותר רווקים להמשיך ולהתגורר בבית הוריהם, מה שגורר התמודדויות לא פשוטות בתוך הבית. אם נדמה היה כי גיל ההתבגרות הוא בגדר שיא חינוכי שדורש מההורים השקעה, אנרגיות וליווי של אנשי מקצוע, מתברר שגם בשנות העשרים והשלושים לחייהם של הילדים תפקידם של ההורים עדיין לא תם. פרק הזמן לאחר שהילדים בגרו אך עדיין לא עפו מהקן הוא אתגר חדש ומורכב לא פחות. במקרים לא מעטים ניצבים ההורים חסרי אונים ובלי כלים מתאימים להתמודדות מול האתגר ההורי החדש.

תופעת הרווקים שבוחרים להתגורר בבית הוריהם אינה תופעה פנים-מגזרית בלבד, קובעת הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום-אבינר, אלא תופעה כלל עולמית שהולכת ומתרחבת. "יש בעולם מגמה של חזרה הביתה. הרבה מאוד צעירים מבינים שהמגורים בחוץ הם עול כלכלי לא קטן, ובבית הם נהנים מחדר פרטי ומיטה מוצעת, מטבח פעיל, מכונת כביסה והכול בלי לדאוג לשלם חשבונות חשמל, מים, ועד בית וארנונה. אם לפני כמה עשורים המגמה הייתה החוצה והרווקים רק רצו לצאת מהבית לדירות משלהם, היום המגמה הזאת מתהפכת. הצעירים, מתוך בחירה או מאילוצי החיים, חוזרים הביתה".

לאחרונה יצא לדרך מיזם חדש בשם 'הורות לנצח', ששם לו למטרה לתת מענה להורים לילדים מבוגרים. המיזם הוא פרי יוזמתן של הפסיכולוגיות הדתיות נחמה קירשנבאום-אבינר והרבנית ענת נובוסלסקי ממודיעין. במסגרתו נערכות סדנאות של רבנים ואנשי מקצוע להורים מהמגזר הדתי-לאומי בסוגיות הנוגעות ליחסי הורים וילדים מבוגרים. "לגבי הגיל הרך וגיל ההתבגרות יש שפע של מקורות מידע שההורים יכולים לשאוב מהם הדרכה ועצות חינוכיות. אבל מה קורה כשהבן משתחרר מהצבא או כשהבת מסיימת שירות לאומי והם חוזרים הביתה? הם עזבו את הבית כילדים וחוזרים כמבוגרים, ומה עכשיו? מתברר שבקרב ההורים יש מבוכה גדולה. משיחות שקיימנו עם הורים רבים, אין ספק שמדובר במציאות מאתגרת", קובעת קירשנבאום-אבינר.

מה עיקר הקושי?

"מבוגר-צעיר בתוך הבית מעורר אצל ההורים הרבה קושיות והתלבטויות, כמו עד כמה להיות שותפים ומעורבים בחיים של הילד, כמה לדרוש ממנו בתוך הבית, מה נכון לבקש ומה לא, האם אפשר להתערב בהחלטה שלו עם מי לצאת או מה לקנות ועוד. יש קשת רחבה של שאלות שנוגעת במכלול תחומים: בכלכלה, בהכוון זוגי, בחיים השיתופיים בתוך הבית, במארג המשפחתי, בהתפתחות האישית שלו. בקליניקה שלי כבר שנים שאני שומעת על סוגיית היחס לרווק בתוך המשפחה", מספרת קירשנבאום-אבינר. "באה האחות הנשואה לשבת והרווק מתבקש באופן אוטומטי לפנות את החדר שלו. רגע, ומישהו חשב מה איתו? מישהו דאג שגם לו יהיה נוח? ולמה זוג נשוי לא צריך לפנות מהשולחן? כי יש רווקים בבית? המסר לרווקים מההתנהלות הזאת הוא 'אתה נטול ישות אם לא התחתנת', כאילו לא מספיק הקושי שכבר קיים אצלם ממילא. יש אצלנו העדפה גורפת של הנשוי על פני הרווק, והרווקים באים ואומרים: 'היי, גם אנחנו פה וגם לנו יש צרכים משלנו'. בעצם מדובר בשלב ביניים, שהבן או הבת כבר לא ילדים אבל הם עדיין לא נשואים, וההתנהלות מולם מורכבת ודורשת מההורים המון רגישות ומחשבה. אני מרגישה את הקושי הזה אצל הורים רבים, וקל וחומר שזה מתעצם כשהמבוגרים חיים בבית".

הקושי הוא לא רק של ההורה מול הילד המבוגר, מציינת קירשנבאום-אבינר: "כבר מרגע הלידה ההורים חיים בשביל ולמען הילדים שלהם. אבל אז מגיע הילד המבוגר הביתה, והוא עם השקפת עולם משלו ועם דעות מוצקות על כל דבר ועניין, וההורים פתאום נדרשים להגדיר את עצמם מחדש. זה לא פשוט. משהו מתערער בהגדרה שלהם את עצמם, וכל האיזון ושיווי המשקל שלהם מתערערים לחלוטין. כך שמלבד הקושי מול הילד שחי איתם בבית, יש את הקושי הפנימי של ההורה מול עצמו".

איך מסתדרים בכל זאת עם הרווקים שחוזרים הביתה?

"מתערבים כמה שפחות, נותנים כמה שיותר ומתאמים ציפיות. בקליניקה שלי אני מרגישה שההורים לא מספיק מכבדים את הילדים המבוגרים שלהם. הם רואים בילד שלוחה שלהם ולא מתייחסים אליו כאל זולת, כאל ישות משל עצמה. הבת הרווקה היא לא העתק-הדבק של אמא שלה. היא תתלבש איך שהיא רוצה, בין אם זה בנושא צניעות ובין אם זה בנוגע לטעם האישי שלה, היא תאכל מה שהיא רוצה, תלך לישון מתי שהיא רואה לנכון ותבחר עם מי לצאת לפי שיקול דעתה. צריך לצפות שהקשר בין ההורה והילד יהיה כאדם לאדם, ולא כאדם אל מישהו שזכותי להנחית עליו הוראות והנחיות. כמובן, זה לא אומר שאם הילדה רוצה לטוס מחר עם החברות שלה לחו"ל צריך מיד לרוץ ולקנות לה כרטיס טיסה, וכשהבן צריך את הרכב בערב האמא תוותר ותיסחב בשלושה אוטובוסים הביתה. אף הורה לא צריך להיות פראייר, זה ברור, אבל כל הזמן צריך למצוא את שביל הזהב בין נתינה, תמיכה והקשבה לצרכים של הילד, ובין פינוק מאוד גדול על חשבון ההורה".

אחד הקשיים שמועלים שוב ושוב בשיחות עם הורים לרווקים מבוגרים הוא הביקורת הנוקבת שנאלצים ההורים לספוג מילדיהם. "כשיש מבוגר בבית הוא צופה בהורים מהצד ויכול להעלות ביקורת על הזוגיות של ההורים, על ההתנהלות ועל מה שקורה. הרבה פעמים הילד קורא תיגר על תופעות בתוך הבית, וזה בהחלט לא קל לשמוע ובטח לקבל. אבל ברגע שאנחנו מכבדים זה את זה- זה כבר חצי מהפתרון. כשהבת מביעה ביקורת על ההתנהלות הכלכלית של ההורים, אפשר לומר לה בעדינות 'ביקשת שלא ניכנס לארנק שלך, אז בבקשה תצאי גם את לנו מהארנק'. נתקלתי בכמה מטופלים שנפגעו עמוקות כשהילדים פתחו להם את הדואר בטענה ש'זה כולה מכתב מהבנק'. אז מה? זו חדירה לפרטיות. מה פתאום אתה פותח דואר שלא מיועד לך? לכל אחד יש את המרחב הפרטי שלו וחובה לשמור עליו. כשאנחנו רוצים שיכבדו את הגבולות שלנו - אנחנו נדרשים לכבד את הגבולות של הזולת. זה מכוון גם להורים וגם לרווקים".

אוטונומיה בתוך הבית

אברהם כץ, יועץ זוגי ומשפחתי ומחלוצי העבודה המקצועית עם רווקים ורווקות במסגרת טיפול פרטני וזוגי, מאמין שעדיין רוב הרווקים והרווקות במגזר הדתי-לאומי שואפים לצאת מבית הוריהם ולחיות בסביבת בני גילם. "כמובן שלפעמים זה יותר כדאי ובטח יותר כלכלי להישאר בבית, אבל הצעירים בכל זאת מרגישים יותר בנוח כשהם נמצאים עם חברים וחברות בגיל שלהם".

במציאות שהרווק או הרווקה חיים בבית ההורים, מציע כץ, על ההורים לבחון את המניעים לכך: "ההורים צריכים לשאול את עצמם האם ההחלטה לחזור הביתה נבעה משיקולים פרגמטיים ושקולים או שזו החלטה שנבעה מחוסר בגרות או תלותיות יתר בהורים. האבחון מאוד חשוב בסיטואציות האלה", מבהיר כץ, "כי אם מדובר במקרה של חוסר ביטחון של הרווק או בקושי ביצירת קשרים חברתיים, יש מחויבות הורית להציע לילד כלים טיפוליים כדי שיהיה מסוגל בעתיד להשתחרר ולפתוח בחיים עצמאים משלו. מי יודע, אולי אותו קושי מעכב גם את בחירת בן או בת הזוג".

בנוסף לכך ממליץ כץ להורים לבחון שמא הם עצמם בעלי עניין במגורי הרווק בביתם: "ההורים צריכים לשאול את עצמם האם הם לא מחזיקים את הרווק בבית בגלל הצרכים האישיים שלהם. נתקלתי בכמה מקרים של הורים עם זוגיות לא פשוטה, שהרווק או הרווקה היוו מעין קואליציה משותפת נגד אחד ההורים. במקרה כזה ההורה לא משחרר כי הוא שואב את הכוח שלו מהילד. גם הילד מרגיש שהוא מחזיק את הבית על הכתפיים שלו, ואם חלילה יעזוב התא המשפחתי של הוריו יתפרק. זו מציאות לא בריאה וההורים צריכים לבדוק שהילד שלהם לא נמצא שם רק כדי לשמר את הזוגיות ואת הבית. כמובן שאם הרווק או הרווקה בוחרים לגור בבית וזה טוב ונכון לשני הצדדים, זו יכולה להיות תקופה נפלאה. הבעיה מתחילה כשמתעוררים קונפליקטים בין הרווקים לבני הבית האחרים".

אחד הקונפליקטים השכיחים במגזר הדתי בין ההורים לילדיהם הרווקים, טוען כץ, נוגע לשאלת זהותם הדתית של הצעירים והתנהלותם הדתית בתוך הבית ומחוצה לו. "במסגרת העבודה שלי עם רווקים מהמגזר, אני מזהה תגובה מאוחרת אצל הצעירים בקשר לבירור הזהות הדתית שלהם. הצעירים בשנות העשרים שלהם עדיין לא סגורים על עצמם. זה גיל שעדיין יש בו בדיקה ובירור הזהות הדתית, והגבולות נמתחים ומוגדרים כל הזמן מחדש. זו כמובן סיטואציה לא קלה להורה הדתי, וברור שהוא צריך להיות רגיש כלפי הבן או הבת, גם אם הזהות הדתית לא בדיוק תואמת את הזהות הדתית שלו. אם אין יכולת הכלה - זה פשוט לא ילך. ההורים צריכים לדעת להכיל את השוני, למרות שזה לפעמים מלווה בתחושת אכזבה והחמצה. ההורים חייבים לאפשר לילד שלהם לחיות את החיים שלו כמבוגר עצמאי. כמובן שיש שני צדדים למטבע, וגם הרווק שגר בבית של ההורים, לפעמים עם אחים צעירים, מתבקש לכבד את כללי הבית ואת הגבולות שההורים קבעו".

איזו עצה אתה נותן להורים?

"קודם כול, להפנים את השינוי שחל עם השנים בילד. תסתכלו על הילד שלכם, הוא כבר בן 30, אז אל תתנהגו אליו כאילו מדובר בתינוק. ההורים צריכים להבין שהרווקים אמנם נשארים הילדים שלהם, אבל הם בני אדם מבוגרים וחשוב לעודד אותם לעצמאות ולבגרות. פרט לכך, צריך לתת את הדעת לצרכים של הרווק הספציפי שלך. לדוגמה, במקרה של סטודנט שההורים שלו דורשים ממנו לעזור בבית למרות הלחץ בלימודים - על פניו זו דרישה לגיטימית, הרי גם אם היה גר בדירת רווקים הוא היה חלק מתורנות ניקיון. אבל יכול להיות שהבחור לא מסוגל לעשות שני דברים במקביל והדרישה הזאת תשתק אותו. ההורים מכירים את הילד שלהם. הם צריכים לבדוק שהם לא מלחיצים אותו יותר מדי ולהחליט על סדרי עדיפויות מבחינתם. מה הם מעדיפים לתת לילד שלהם בשלב הזה של החיים - את המרחב ללמידה ולרכישת מקצוע, או להפוך אותו לאדם עצמאי שלא נתמך על ידם. ההורים צריכים להיות מודעים לצרכים המדויקים של הרווק או הרווקה, ומתוך כך להחליט על הקווים האדומים שלהם".

כץ גם עומד על כך שההורים יצטיידו בכלים מתאימים להתנהלות מול ילדם המבוגר. "ההורה צריך ללמוד כיצד לנהוג ולהגיב בסיטואציות השונות, מתי עליו להיות מעורב, איך לשוחח עם הילד ומתי עליו ללכת צעד אחורה ולהימנע מעימות". מניסיונו המקצועי למד כץ כי הרווקים אינם ששים ללכת לייעוץ ולטיפול, ולכן הוא ממליץ להורים ללכת בעצמם לאיש מקצוע וללמוד כיצד להפוך את השיח בבית למכיל ומכבד יותר. "הורים ינתחו את המצב, יקבלו הדרכה, ילמדו מה הצורך של הרווק בשלב הזה של החיים שלו, על מה כדאי להתעקש וממה להעלים עין".

האם לגיטימי בעיניך שהרווק יאמר להורים שלו "עם כל הכבוד לכם, אלה החיים שלי, אל תתערבו"?

"אחד הדברים הבסיסיים שהורים חייבים להפנים כשהילד גר אצלם בבית, זה שהם צריכים לתת לו את העצמאות ואת האוטונומיה. ההורים צריכים להבין שאם הם רוצים שהילד יישאר בבית - יש להעניק לו פרטיות. אי אפשר לתחקר את הרווק לאן הוא בדיוק הולך ועם מי הוא יוצא. הטענה 'אתה חי אצלנו אז מגיע לנו לדעת' לא מתקבלת, זה פשוט לא עובד ככה. המגורים בבית הם לא תלויי מידע". מנגד, מדגיש כץ, חלה על הרווקים חובה לנהוג ביחס של כבוד כלפי הוריהם. "הצעירים לא יכולים לנהוג כאילו הם תיירים בתוך הבית. יש דרך ארץ ויש כבוד הדדי שהם מחויבים בהם כלפי ההורים. שני הצדדים צריכים לעשות את המקסימום כדי לשמור על יחסי גומלין תקינים ובריאים".

הזמנה לחיבור

הרב בני וורצמן, מטפל ומאמן זוגי ומשפחתי, מציע להורים לשנות את נקודת מבטם. וורצמן מאמין כי המציאות של רווק ששב לבית הוריו היא דווקא הזדמנות פז לבניית קשר עמוק ואיכותי עם הילד. לדעתו אפשר לנצל את הזמן עד לחתונה דווקא ליצירת חיבור עם הבן או הבת. "אני מאמין שתפקיד ההורה הוא להתחבר אל הילד שלו, לאהוב אותו, להרגיש אותו ולהאיר לו פנים בכל מצב ובלי תנאי. אני אומר להורים שמגיעים אליי בוכים: 'תסתכלו על המציאות הזאת כהזדמנות'. המצב שנוצר יכול להיות קרש קפיצה אדיר לצמיחה בתוך הבית".

וורצמן אינו מתעלם מהקושי שבהחלט נוכח, אך מבקש להעלות את מודעות ההורים לשעת הכושר שנפלה בחלקם: "כן, יש את ההתמודדות של ההורה עם כך שהילד עוד לא נשוי והדאגה לעתיד שלו, ויש גם את ההתמודדות המורכבת של הרווק או הרווקה. אבל ההורים מחויבים לעשות הפרדה בין הקושי שלהם ובין הילד עצמו. פעמים רבות יש בלבול, והוא מתחיל מהקושי שלנו כהורים. אמא שאומרת לי 'אני לא ישנה בלילה מרוב דאגה מה יהיה עם הבת שלי' או אבא שמתלונן שהוא אוכל את הלב על איך שהבן שלו חי - צריכים להפנים שכמו בכל ניסיון בחיים, גם כאן אפשר לקחת את זה למקום של נפילה וייאוש, או למקום של הזדמנות אמיתית להדק את הקשר עם הבן או הבת".

וורצמן משתף מניסיונו האישי: "אצלי זה לא תיאורטי, למדתי את זה על בשרי. לפני כמה חודשים הבן שלי התחתן בגיל 30, ולשמחתי בשנים של הרווקות הקשר ביני ובינו הלך והתהדק. זה קרה אחרי שנפל לי האסימון והבנתי שההחלטה איך הקשר בינינו ייראה נמצאת בידיים שלי. כשאצלי חל השינוי והייתי יותר נינוח ומקבל, אז קרה משהו גם אצל הבן שלי והתקרבנו.

"הבן או הבת מחכים לנו, לקשר הזה, לחיבוק הפיזי והרוחני. הרווק רוצה שיקבלו אותו כאדם שלם, גם אם הוא בן 32 ועדיין לא נשוי. הוא זקוק שיבינו אותו ולא שיטיפו לו מוסר בכל הזדמנות. הוא רוצה שלא נהיה שיפוטיים כלפיו, אלא שנבין שיש לו צרכים ושיקול דעת משלו. יש הורים שבלי לשים לב יושבים בסעודת שבת ומהנהנים בפנים רציניות 'אוי, מה יהיה איתו'. זה שדר מרחיק, כי גם אם הילד לא יאמר שום דבר, משהו בלב שלו יתכווץ. כל עוד הילד שלכם איתכם תיהנו מהרגע, תהיו נינוחים, תצאו לארוחה טובה יחד, תדברו, תדאגו לו, תצחקו, תפנקו אותו, והכי חשוב - תהיו שם בשבילו. זה לא תמיד קל, נכון, אבל כשזה קורה זה עובר באוויר, זה נמצא שם באנרגיות וזה עושה רק טוב".

[email protected]