עדיין מוצלח מהאלטרנטיבות.  נשיא המדינה, ראובן ריבלין
עדיין מוצלח מהאלטרנטיבות. נשיא המדינה, ראובן ריבליןצילום: עמיר לוי, פלאש 90

פעם נוספת חוזרים המראות המוכרים והופכים ללעג ולקלס כל קשקוש על נרטיב ועל אמת יחסית.

פעם נוספת אנחנו צופים בשני הצדדים בסכסוך בצורתם המזוקקת: רוע מוחלט בצד הערבי-מוסלמי מול תמימות אנושית קורעת לב בצד היהודי-ישראלי.

אצלם זהו חמאס – הארגון שרבים בתוכנו וברחבי העולם מביעים תרעומת על השוואתו לדאעש – שממשיך ללהטט בגופות חיילינו וברגשות בני משפחותיהם כפי שרק בני השטן מסוגלים לעשות.

אצלנו זאת משפחתו של אורון שאול ז"ל, שבהופעתה הנואשת נאחזת בשביב התקווה האחרון שנותר לה כדי לצוף מעל המים.

כמה נורא היה לשמוע את פנייתה הישירה והאישית של האם זהבה שאול אל מנהיג האויב, כאילו מדובר באדם הסביר ולא ברקב מהלך על שתיים.

מעניין וגם מדאיג לראות את הסיקור התקשורתי הלא אחיד של פרשת אורון שאול, מהמכתב המזויף להפליא שפרסם חמאס ועד תגובתן של משפחות חללי צה"ל. כשזהבה שאול הבטיחה להפוך את המדינה והעולם, בתנאי שחמאס יספק הוכחות מוצקות למצבו של אורון – היו כלי תקשורת שציטטו את התנאי, בעוד אחרים הדגישו את האיום להפוך את המדינה. חלק מכלי התקשורת העניקו במה גם לבני משפחתו של הדר גולדין ז"ל, שדיברו בטון מעט שונה. כל העיתונאים, כולל כולם, מבינים את המניפולציה החמאסית. כולם יודעים שאורון שאול איננו. ועדיין כל עיתון או אתר פועל לפי סדר היום שלו – העיתונאי, האידיאולוגי או המסחרי.

אנחנו מצויים במין פיילוט לקראת הדבר האמיתי, לקראת היום שבו יפעיל חמאס מניפולציות חדשות והלחץ על הממשלה יעלה מדרגה. זה יהיה המבחן הגדול של התקשורת הישראלית. האם היא מסוגלת להפגין בגרות ולדווח על המציאות בעיניים ישראליות, בלי להיגרר לספינים מזיקים ושקופים של האויב? או שאנחנו צפויים פעם נוספת לקמפיין רגשי ושקרי למען החזרת ילד הביתה, תוך הסתרת המחיר הכבד, גם כשלכולם ברור שאין כאן גלעד שליט חדש? נותר רק להמתין ולראות.

המגַנה מספר אחת

אודה ואתוודה: בבחירות לנשיאות המדינה תמכתי ברובי ריבלין. מעולם לא ראיתי בו אישיות דגולה ומורמת מעם שראויה לכס הנשיאות, אבל העדפתי אותו בהרבה על פני האלטרנטיבות. ריבלין הצטייר אצלי כבן אדם חביב, קצת פטפטן וטרחן ופומפוזי ולא בדיוק גאון הדור אבל איש חיובי בסך הכול. זה מה שחשבתי אז. אבל היום – הו כן, היום! – אני חושב בדיוק אותו הדבר. כן, גם היום הייתי תומך בו בבחירות לנשיאות, וגם אם פה ושם עולות בי מחשבות שניות – בסוף אני תמיד נזכר בפואד ובשטרית ובאיציק ובדורנר ובזוכה פרס נובל ההוא שכבר שכחתי את שמו, והן עוברות לי.

בימים האחרונים, כמו רבים מחבריי, גם אני עוקב אחר מסעות ראובן בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מי שחי את חייו ברשת החברתית לא יכול להימנע מצילומי היחצנות, ההופעות, הנאומים והמאמרים של כבוד הנשיא. מאז ראשית כהונתו אני שומע על ההתבטאויות מעוררות המחלוקת של האיש, מירושלים ומעבר לים, מ"בני עמי בחרו בטרור" ועד אפליית ערבים, ומתקשה להתרגש. אולי זה משום שהציפיות הנמוכות צמצמו את היקף האכזבה, ואולי משום שבפרספקטיבה של זמן – כפי שכתבתי בתבונה אופיינית ערב הבחירות לנשיאות – אין לנשיאי ישראל השפעה של ממש על המציאות. אמר משהו מזיק? אז אמר, שיבוא ראש מערך ההסברה ויתקן. אה, אין לנו ראש מערך הסברה, הבנתי.

כעת, טוענים רבים בימין, אפשר להבין מדוע ראש הממשלה נתניהו לא תמך בריבלין מלכתחילה. זה לא בגלל מאבקי אגו חלילה, ביבי פשוט לא רצה שמאלני כמו ריבלין בבית הנשיא. מצחיק. ראש הממשלה עצמו, בהזדמנויות שונות, היה מראשי המאשימים את בני עמו בטרור. הוא מהראשונים שקפצו לגנות ולהתנצל על הצתות מסגדים וכתובות גרפיטי על כנסיות, הרבה לפני שהמשטרה והשב"כ גילו רמזים לזהות העבריינים או עצרו רבע חשוד יהודי עטור גוזמבות. רגע, על מה אני מדבר? האיש התנצל בפני ארדואן על חיסולם של מחבלים מוסלמים במרמרה. מצאתם לכם מי שיסתייג מההלקאה העצמית של הנשיא ריבלין. אז מה אתם אומרים, אולי נבחר את פואד לראשות הממשלה?

בית ספר דתי

בשבוע שעבר נגמרה העונה השלישית של 'בית ספר למוזיקה', הריאליטי המוזיקלי של 'קשת', בזכייתו של ילד דתי ומתנחל בשם עוזיה צדוק. זאת כבר הפעם השנייה, אחרי הזמיר מישל כהן מהעונה הראשונה, שילד חובש כיפה לוקח את התחרות הטלוויזיונית בהליכה. ספירת הכיפות בקרב זוכי הריאליטי של הזמרים הבוגרים מגלה מצב עגום יותר, או משמח יותר, תלוי בנקודת ההשקפה: למרות הנציגות הקבועה של הציבור הדתי ב'כוכב נולד', 'הכוכב הבא', 'אקס פקטור' ו'דה וויס' – רק אחד מתוך שבעה עשר זוכי התוכניות הללו חבש כיפה במהלך התוכנית. וגם האחד הזה, יהודה סעדו, היה באותם ימים חוזר בתשובה טרי.

אז מה זה אומר? שהמגזר יכול לספק קולות יפים, טהורים וזכים, כאלה שמתאימים לבית הספר למוזיקה. אבל בכל הקשור לויז'ואל, לכוריאוגרפיה, להופעה מקצועית ומשוחררת על במה – עדיין יש לנו לא מעט עבודה. או שנעזוב את השטויות האלה ונסתפק בעבודת השם, גם סבבה. שבת שלום.