אפתח בוידוי: בדרך כלל, כשאני רואה את השם דב הלברטל, אני יודעת שאני צריכה להמשיך לגלול את הדף למטה או להעביר תחנה. הספיקו לי האמירות שלו כנגד מתנחלים/ ימנים/ דתיים-לאומיים/ פמיניסטיות/ כל-מי-שהוא-לא-דב-הלברטל.

אז בסדר, הוא אוהב את "השררה, העוצמה, הכוח והפרסום" (ציטוט שלו מהטור האחרון בהקשר למכשפות, סליחה בהקשר לפמיניסטיות דתיות) ובשל התאווה הזו מותר לצאת בצורה פרובוקטיבית ומשתלחת נגד צבורים שלמים. העיקר להשיג עוד כותרת.

ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי עונה לו ובכך נותנת התייחסות מכובדת למאמר מלעיז ומיזוגיני. למה? כי האמירות הבוטות שנכתבו בטור האחרון שלו משקפות, בעיניי, רוח שעדיין קיימת במקומות מסוימים בעולם הדתי, ורוח זו צריכה להיבחן בתשומת לב ומתוך דאגה על-מנת למנוע את הקורבן הנשי הבא שתשתוק כי היא צריכה להיות "סמל לאצילות ועדינות נפש... התגלמות הטוהר של העם היהודי" (שם, שם).

מזעזע לגלות במאמר של הלברטל שהמושג 'ביטחון עצמי' הוא שם גנאי כשהוא מתייחס לנשים. הלברטל יוצר ערבוב מקומם בין זלזול בהלכה ובין פמיניזם הלכתי. זאת אומרת, גברים ונשים הם שני מחנות המצויים בלחימה מתמדת, וכאשר צד אחד מוביל בקרב האחר מפסיד.

כמה חרדה ניתן למצוא מול הכוח הנשי החזק והדורש מקום. אם הייתי מחליפה את המילה 'נשים' במילה 'חרדים', 'שמאלנים', 'מזרחים' אפשר היה לתבוע את הכותב  על הוצאת דיבה, הכפשת ציבור שלם. אבל כשמדובר בממלכת הפטריארכיה, כנראה שהכול מותר.

אז חילונית היא ליברלית ולא מחוברת לדת היהודית, פמיניסטית היא נשות הכותל ואנטי הלכתית, ואישה דתית היא אצילות וויטרינה. כמה הכללות גסות, מתנשאות ותלושות מהמציאות. נראה שמכל הנשים המפחידות, פמיניסטיות דתיות הן הכי מסוכנות. רחמיי נכמרים מול הפנים המתכרכמות של הפטריארך הדתי כשהוא נתקל בשעטנז המוזר של אלו. סליחה! ל"יצור" הזה אין מקום בתוך התוויות שלי, המקבעות את האישה לשבלונה מעוותת ונקייה שאני ממסגר על המדף ומצביע עליה כאות ומופת ל"רצינות, מכובדות ועומק רוחני" (אי שם).

כאשת חינוך, אני רואה ערך גדול בניקוי שאריות האבק של אותן משוואות קלוקלות, לפיהן במתמטיקה הנשית מכובדות פירושה שתיקה, עומק רוחני פירושו היעדר חיבור לגוף, אצילות נשית פירושה כניעה לפטריארכיה.

הפמיניסטיות הדתיות ימשיכו להשמיע את קולן במרחב הציבורי פשוט כי הן חכמות, אידיאליסטיות, ויש להן מתוך כך גם ביטחון עצמי. אנסה לעזור למי שקשה בלי המגירה המתאימה לאכלוס שלהן.הפמיניזם עבר כמה שלבים מרדיקלי לליברלי ולפוסט פמיניזם. הנה כמה מקורות למתקשים:

לכאורה, בשלב זה אמורים לבוא ציטוטים מורג'יניה וולף, בל הוקס  או סימון דה בובואר. נו, אשאיר אותן לדיון אחר, מעמיק יותר. בואו נלך על המוכר והידוע: מקורות יהודים. ניקח לדוגמא את הטקסט המוכר והידוע שכתב שלמה המלך ושאותו מיליוני יהודים שרים כל יום שישי בשולחן השבת שלהם-"אשת חיל".

טקסט זה, שספק אם היה עובר את הצנזורה המחמירה על-פיה הלברטל ושכמותו שופטים אזכורי נשים, אינו מספר לנו על אישה צנועה וחסודה, המחכה לבעלה בבית שיחזור מעמל יומו במבט נוגה ורך. הטקסט מספר לנו על אישה לוחמת, סוחרת, מתוחכמת, לא נחבאת אל הכלים, עובדת, לבושה למופת, מדברת בחוכמה ובקול ואף מהוללת (רחמנא לצלן).

אני באמת מנסה להבין, על איזו דמות נשית-יהודית הם מתרפקים בערגה? האם על שרה "כל אשר תאמר אליך"? על ציפורה "ותיקח צור ותכרות את ערלת בנה"? על מרים "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ומחולות"? או אולי דבורה "ויעלו אליה בני ישראל למשפט"? יכול להיות שדמות האישה האולטימטיבית שלהם היא דמות שעוצבה בימי הביניים, בהשפעת דמות האישה בעולם הנוצרי? אישה שבהיותה חזקה מהווה את מקור כל החטא והרע שבעולם, ולכן צריך הגבר להיות חזק לעומתה ולהנציח את דיכוייה- למען עתיד האנושות? (כי כולנו זוכרים את החטא הקדמון).

יכול היות שזו גישה שתפסה גם אצל פוסקים כאלו ואחרים,  בסדר, האם אין המרחב הציבורי היהודי משתנה במשך השנים? האם ביהדות אנו מקדשים גישה זו, של מה שהיה פעם הוא הקדוש והנכון, וכל שינוי הרי הוא מקולל?

דרך החיים של עם ישראל השתנתה רבות עם השנים, וחז"ל ידעו פעמים רבות להתאימה לתקופתם. זו מהותה של התורה שבעל-פה. עם גישה זו, ההולכת בהלכה, צועדות נשים שמחות, בוחרות, עובדות, לומדות, ראשות ועוד, כמה ראשים וראשות תטמון בחול?

זהו זלזול בלתי נסלח ולא מתקבל על הדעת בהנהגתו של הקדוש ברוך הוא את עולמו, ושואב מאותו בית מדרש הרואה בהקמת מדינת ישראל מקור חטא ורוע, תוך התעלמות וחוסר אמונה ש"מאת ה' הייתה זאת".

 אני בת. אני אחות. אני בת זוג. אני אמא. אני עובדת. אני מרוויחה את לחמי. אני נוהגת. אני מצביעה בבחירות. אני מתפללת. אני מחזיקה חשבון בנק. אני עובדת את ה'. אני אקדמאית. אני ראשת החוג לתיאטרון במכללה המקדמת יצירה נשית. אני אישה ואני רוצה להישאר כזו.

דווקא מתוך שוני זה מגיע לי שוויון הזדמנויות בשכר, במעמד ובמקום שלי בעולם ההלכתי, החברתי, המשפחתי, העסקי והאקדמי. זה חלק מתיקון העולם. ויום אחד כשיותר ויותר נשים תהיינה בעמדות מפתח, זה באמת יהיה מפחיד בשבילך, כי אולי אז, לא יהיה לך במה ולא מיקרופון. אני אמשיך לעבוד למען קידום הנשים והפמיניזם הדתי. ואם קשה לך עם זה – תהיה גבר ותתמודד!

הכותבת היא ראשת החוג לתיאטרון במכללת אמונה

*** מאמרו של דב הלברטל פורסם באתר 'כיכר השבת'