היועץ והיומן

בניגוד לדרישתו מהשרים, היועץ המשפטי לא חושף את יומן הפגישות שלו, כולל פגישות עם פרקליטי צמרת

יאיר שפירא , י"ב בטבת תשע"ו

בלי שקיפות. היועץ וינשטיין
בלי שקיפות. היועץ וינשטיין
צילום: מרק ישראל סלם, פלאש 90

כולם מדברים על שרה נתניהו ועל מאמציו של עורך הדין שלה, ד"ר יעקב וינרוט, לנסות ולמנוע את הבאתה לחקירה.

במסגרת זו התפתחה תקרית מעט לא נעימה, כאשר התברר שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לא דייק לגמרי כשאמר שלא דן עם וינרוט בנושא.

על פי הודעה בהולה של דוברות משרד המשפטים, הנושא עלה בפגישה בין השניים. וינרוט טען בפני היועץ טענות שונות, אך קיבל תשובה כללית כי האחרון טרם ירד לעומקם של דברים. מאוחר יותר סירב היועץ לפנייה של וינרוט להמשיך ולדון בעניין פנים אל פנים.

אבל אם נצליח להניח לרגע לשרה נתניהו, החלק המסקרן באמת הוא בעטיו של איזה עניין כן הסכים וינשטיין לפגוש את פרקליט הצמרת. "לפני כשלושה שבועות הגיע עו"ד ויינרוט לפגישה אצל היועץ המשפטי לממשלה, לבקשתו של עו"ד ויינרוט, כדי לשוחח בעניין אישי, הקשור לעו"ד וינרוט עצמו", כך על פי הודעת משרד המשפטים. עוד עולה מההודעה כי כל עוד הדיון נסוב על "הנושא האישי" של וינרוט, נערכה הפגישה בארבע עיניים ולא תועדה ברשומות.

על מה שוחחו השניים? בשנים האחרונות היו לעו"ד וינרוט כמה אינצידנטים אישיים לא נעימים עם המדינה, שכללו תביעה אזרחית גדולה נגדו (בפרשת הפטריארכיה היוונית) וכתב אישום פלילי (שממנו זוכה מחוסר אשמה). אולי מדובר בכלל בשיחה על הנכדים. לא נדע, שכן היועץ המשפטי לממשלה לא מפרסם את יומן הפגישות שלו. למרות שכך הורה לכל שרי הממשלה לאחר עתירה של התנועה לחופש המידע מיסודו של העיתונאי רביב דרוקר. השרים לא רצו, השב"כ התנגד, אבל בלשכת היועץ המשפטי לממשלה החליטו שהשקיפות מעל הכול. היועץ קבע אז כי הלשכות רשאיות לצנזר את כל הפגישות שחשיפתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה או בפרטיות השרים, וגם את אלו שנוגעות להתנהלות הפוליטית. כל השאר צריך להימסר לעיון הציבור.

יהודה עמרני, יו"ר התנועה למשילות ודמוקרטיה, חשב שהיועץ המשפטי יהיה יפה דורש ויפה מקיים. לפני חצי שנה הוא פנה אל משרד המשפטים בבקשה על פי חוק חופש המידע לקבל את יומן הפגישות של היועץ המשפטי לממשלה ושל ששת המשנים שלו בשנת 2014. היועץ המשפטי סירב בשל הנימוק של "הקצאת משאבים בלתי סבירה", המופיע גם הוא בחוק חופש המידע. הוא הסביר כי השחרת החלקים הרגישים ביומן (ענייני ביטחון המדינה ונושאים פרטיים, כאמור) תגזול זמן רב מדי ממצבת כוח האדם של לשכתו. הוא הסכים למסור חלקים מוגבלים של היומן תמורת סכומים הגבוהים באלפי אחוזים מהאגרות שנדרשו לשלם מי שביקשו לקבל את יומני שרי הממשלה.

עמרני לא קיבל את היומנים. כמה עיתונאים התלוננו על הצביעות. אבל במשרד המשפטים יודעים שבסופו של דבר השיירה עוברת. לו היו היומנים מתפרסמים, היינו יודעים באיזו פרשה דן היועץ המשפטי עם עו"ד וינרוט בארבע עיניים. אחרי הכול, לא כל אחד זוכה לשיחה אישית עם היועץ המשפטי לממשלה. ואם הייתה השורה ביומן מושחרת, היינו מבינים שהם דיברו על הנכדים, או על ביטחון המדינה.

השרה ושרה

אף אחד לא טוען שאיראן לא מנסה לפתח נשק גרעיני ומבקשת להשמיד אותנו (נו טוב, חוץ מג'ון קרי). אף אחד לא מקל ראש באיום הטילים של חמאס ושל חיזבאללה. אבל בכל זאת נהגו ישראל להגניב חיוך קטן בכל פעם שדובר צה"ל משחרר איזו ידיעה ביטחונית מפחידה לפני דיונים על תקציב הביטחון.

אף אחד לא טוען ששרה נתניהו שיה תמימה (נו, טוב, חוץ מבעלה ופרקליטיה), שלא ראוי לזמן אותה לחקירה ולשאול על חשבון מי בדיוק שופץ הבית בקיסריה. אבל קשה שלא לתהות על הקשר בין עזות המצח שוברת השיאים של ראשי פרקליטות המדינה אל מול נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל, ובין העובדה שאשת ראש הממשלה נתונה כעת כולה בידיהם.

בשבוע שעבר כתבנו על סקירת הדו"ח שהוציאה הנציבה באשר לניסיון של פרקליטות המדינה לסכל את מינויה של ד"ר מאיה פורמן רזניק למשרת הפתולוגית הראשית במחלקה המשפטית במכון הפתולוגי. תגובתו של פרקליט המדינה שי ניצן, שהוביל את המהלך הבעייתי נגד פורמן, לא איחרה להגיע והוא תקף את הנציבה ודרש מוינשטיין לגבות את הפרקליטות. הלחץ על וינשטיין היה כה גדול, שהוא נתן גיבוי זמני לפרקליטות עוד בטרם הגיעה תגובתה של גרסטל למכתבו של ניצן.

בראשית השבוע הגיעה התשובה של גרסטל, שהחליטה להוריד את הכפפות אל מול ההתנהלות הבלתי נתפסת של הפרקליטים. "הגיעה העת לומר באופן נחרץ כי אין זה סביר ואין זה מקובל שפרקליט המדינה יפנה מחד גיסא חדשות לבקרים ליועץ המשפטי לממשלה ולשרת המשפטים בבקשות להגנה לכאורה מפני הנציבות, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים להצר את צעדיה שלא לומר למנוע את פעילותה כליל; ומאידך גיסא יהיה שותף גם באופן אישי וגם כמנהל להתעלמות בוטה, עקבית וממושכת של הפרקליטות מהוראות היועץ המשפטי לממשלה ושרת המשפטים, אשר הקימו את נבת"ם (נציבות הביקורת על התביעה)".

בפרקליטות לא נשארו חייבים, והמשנים של ניצן יחד עם ראשי המחלקות פנו במכתב לוינשטיין. הם התלוננו כי דבריה של הנציבה "פגעו באמון הציבור במערכת אכיפת החוק", והצהירו כי הם "רואים קושי של ממש להמשיך בשיתוף פעולה מקצועי עמה כגורם מבקר". זהו טיעון חצוף במיוחד, בהתחשב בעובדה שהפרקליטים מסרבים לשתף פעולה עם הנציבות מיום שקמה. הם קינחו בדרישה שהיועמ"ש יבטל את הנציבות לאלתר, לא פחות.

אך לא זו בלבד שהיועץ המשפטי לא יכול לבטל את הנציבות, שהרי הוא לא מקים ומפרק מחלקות במשרד המשפטים, אלא ששרת המשפטים מקדמת עתה את הצעת החוק המקורית של הכנסת לעיגון מעמדה של הנציבות, כך שהפרקליטים יהיו מוכרחים לשתף איתה פעולה. נציבות כזו תבקר גם את משרד היועץ המשפטי לממשלה ותקבל שיניים של ממש. למי פונים אפוא ראשי פרקליטות המדינה? ממי הם דורשים בעצם להסיר מהם את הפיקוח? מי יכול לעצור את הצעת החוק של שקד? את מי הם מחזיקים כבת ערובה?

המשטרה בתנופה

כביש אחד לשני עמים. כביש 3855, שעוקף את בית שמש ממזרח, מנקז גם את התנועה מהשכונות החדשות של העיר, ממושבי הרי יהודה ומגוש עציון אל כביש 38. בקצה החלק הצפוני של הכביש יש שני מסלולים. האחד פונה ימינה אל הכביש הראשי בואכה שער הגיא, והוא עמוס לעייפה. טור ארוך של קילומטר ויותר של כל מי שמבקש להגיע לירושלים, לתל אביב, או כמעט לכל מקום. השני, שפונה שמאלה, פנוי לחלוטין.

כביש אחד לשני עמים. האחד לא עושה לחברו מה ששנוא עליו, זוחל בתוך רכביו במשך דקות ארוכות וממתין לתורו לפנות ימינה. האחר לא רואה בכך כל היגיון. הוא שועט בנתיב הפנוי משמאל ולקראת סופו נדחף אל הפנייה ימינה. הוא מרוויח עשר דקות תמימות, לעתים אף יותר. את המחיר משלם העם הממתין בנתיב הימני, שממתין כפליים.

שפע הזמן שעומד לרשות הנוסעים בנתיב הימני מאפשר לנסות ולתהות על המאפיינים הסוציולוגיים המבדילים בין אלו שממתינים מימין לאלו שנדחפים משמאל. האם יש כאן עניין מגדרי? עדתי? כלכלי? אך מחקר של ממש קשה לעשות. מבחוץ כל המכוניות נראות אותו הדבר. אלו שעומדות בטור שנמשך עד האופק הנראה מבעד לשמשה הקדמית ובמראה המשקפת לאחור, ואלו שחולפות לשמאלך בדהרה בדרך להשתלבות אלימה בראש התור.

אך לפחות ממצא מובהק אחד עלה במחקר שנכפה על אחד מהעומדים בטור הימני: חלק ניכר מהמכוניות שנדחפות משמאל נשאו את לוחית הרישוי האדומה של משטרת ישראל. היו שם ניידות תנועה וניידות רגילות, רכבי חבלן וטרנזיטים חבוטים מעט. ובעיקר, לא מעט מכוניות משפחתיות רגילות עם הלוחית האדומה. לא מן הנמנע כמובן שבשעות אחר הצהריים המאוחרות, שבהן נערך המדגם הלא מייצג, חלקן מיהרו לזירת פשע. ייתכן שחלק אחר מיהר, ככולנו, הביתה בסוף יום עבודה. מכל מקום, מאמצים מדוקדקים לנסות לאתר ולו לוחית רישוי אדומה אחת בטור הממתינים בתור מימין העלו חרס.