תרשו לי לא להזדעזע - דעה

את הסרטון, שמשמש כלי במלחמת התודעה של השב"כ, כדאי לנתח בלי אמוציות. חגית רוזנבאום

חגית רוזנבאום , י"ב בטבת תשע"ו

שוטרים עוצרים מפגין שהתפרע
שוטרים עוצרים מפגין שהתפרע
צילום: חוננו

בדבר אחד לפחות אפשר להסכים עם שורת המגבים הארוכה שקמה השבוע לשב"כ: מדובר בגוף מקצועי, מקצועי מאוד אפילו. התזמון המדויק של פרסום סרטון החתונה אמש בתקשורת היה צעד שהוכיח את עצמו היטב.

תשומת הלב התקשורתית, שהיתה נתונה השבוע לחשיפת עינויי העצורים החשודים על ההצתה בדומא, הוסטה באחת לסרטון, לתגובות וכמובן – לזעזוע. השב"כ הרגיש את קרקע הלגיטימיות נשמטת אט אט מתחת לרגליו, עם כל ביקורת נוספת שהוטחה בו על מעשי העינויים, שהוא אגב טרם הכחיש. הסרטון היה סוג של קרש הצלה. לכן, את הדיון על הסרטון חייבים לנהל במסגרת ההקשר של מלחמת התודעה, בה הוא משמש כלי.

ואחרי ההקדמה הזו, לא נתחמק מדיון לגופו של סרטון. תמונות הסכינים המונפות באוויר באמצע אולם חתונות עוררו כצפוי אמוציות חזקות, וזו כמובן היתה המטרה. אבל כדי לנהל דיון אמיתי, חייבים להתנתק לרגע מהכותרות הזועקות, ממקהלת הגינויים המתוזמרת היטב, ולנסות לברר בצורה עניינית מה באמת תיעדה שם המצלמה.

לא היה מפתיע לגלות שלקח למשטרה פחות מיממה כדי להודיע כי תפתח בחקירה. החשד? מה לעשות שריקודים, השמעת שירים, ואפילו נפנוף בסכינים כחלק ממופע, עדיין אינם מוגדרים כעבירה פלילית. במקרים כאלה חוסים תיקי החקירה תחת כנפי המושג האמורפי 'הסתה'.

מה באמת היה שם? אווירה נטו. קצפה של שורת המגנים הארוכה שקמה לסרטון יצא על האווירה ששידרו הריקודים והשירים המסוימים הללו, שציטטו את תפילתו של שמשון לזכות לחזות בנקם על הפלישתים שצררו את ישראל. וכאן, באווירה הזו, נמצא כנראה ליבו המבעבע של הדיון הציבורי סביב אותה קבוצה המכונה 'נוער גבעות'.


כדי לנהל דיון אמיתי, חייבים להתנתק לרגע מהכותרות הזועקות, ממקהלת הגינויים המתוזמרת היטב, ולנסות לברר בצורה עניינית מה באמת תיעדה שם המצלמה
בשונה מרבים מהכתבים, הפרשנים, ואפילו אנשי החינוך ומנהיגי ציבור שונים מהמגזר הדתי לאומי, לי יוצא להכיר את הנוער הזה אישית, קצת יותר מקרוב וללא תיווכים. זה לא שישבתי איתם לשיחות נפש, אבל בתור טרמפיסטים ברכבי אנחנו נפגשים לא מעט. ושם אני פוגשת בחורים עדינים, שקטים, עם המון דרך ארץ.

הם חולמים על שלטון של תורה, מוכנים לעשות הכל למען חבר בצרה, נושמים 24/7 את ארץ ישראל. נכון, קל מאוד להתנער מהם ולהכליל אותם בהגדרות של "אנרכיסטים", "הזויים", "מסוכנים", וכמובן "זקוקים לטיפול נפשי", במקום להתמודד עם הערכים אותם הם מייצגים. פתרון קל, כאמור, אבל לא אמיתי.

ואם נחזור לתמונות עצמן: לפני שממהרים לחרוץ את משפט הנערים, חובה עלינו להבין כיצד נוצרת אווירה כזו במדינת ישראל הריבונית. הנוער הזה בשנותיו הקצרות הספיק לספוג מכות ולחוות משברים כמו שאף בן נוער אחר במדינה לא עבר. איזה אזרח נורמטיבי היה מצליח להמשיך בחיי שגרה כאשר ביתו היה נהרס יותר מפעם אחת בידי הרשויות; צווי הרחקה המנתקים אותו מחבריו ועבודתו היו נשלחים אליו אחת לחצי שנה; שכנים, חברים וגם קרובי משפחה היו נרצחים או נפצעים בידי טרוריסטים ערבים כמעט כמו ברולטה רוסית; ומנגד – שום תמיכה רגשית, ממסדית או ציבורית. נהפוך הוא: רק הוקעה, גינוי, עימותים פיזיים ומעצרים. זו שגרת היומיום של בני הנוער הללו, ולא קשה להבין כיצד הפורקן נמצא בריקודי חתונה מהסוג המדובר.    

ואחרי כל זה, צריך לחזור לחלק המקומם ביותר בסרטון: העיגול האדום סביב הסכין הנעוצה בתמונת התינוק עלי דוואבשה. אבל לפני העיגול האדום, אולי ראוי שתידלק נורה אדומה: האם לנוכח הזעזוע הציבורי הגואה מתמונת התינוק הערבי, ייתכן שזעזוע אחר נרדם בינתיים?

בחנו את עצמכם, האם אתם זוכרים את השמות הבאים: חיה זיסל ברון, שלהבת פס, הדס פוגל, אדל ביטון? ואיך קוראים לתינוק שנפצע קשה רק לפני שבוע בפיגוע הדריסה בירושלים? מה שם משפחתו של הרב שנשחט אמש בשער יפו?

כמה ילדים נותרו ללא הורים בגל הטרור האחרון? עם התשובות שתשיבו לעצמכם, חישבו האם תמונתו של עלי הקטן מזעזעת יותר, או שמא ההרגל לדם יהודי שנשפך ללא הרף.