הרב חיים שמואלביץ אומר שברגע שאדם שנמצא בסיטואציה חסרת מוצא אומר "אין ברירה, אני ניגש עכשיו למשימה", הוא מקבל עזרה משמים. רק אמרי לקב"ה: "אם זה המצב שהעמדת אותי בו, תן לי בבקשה כוחות להתמודד".
מרגע שאת לוקחת על עצמך את האחריות, תדעי שהקב"ה שם. הוא יעזור לך, מפני שאין דבר שה' אוהב יותר מאשר נטילת אחריות. למשל, חז"ל לימדונו שחתן- נמחלים עוונותיו. פרשת תולדות מסתיימת בחתונתו של עשיו עם מחלת. והרי שמה היה בשמת ומדוע שינה הכתוב את שמה? ללמדנו שנמחלו עוונותיו של עשיו. על מה ולמה? על שלקח אחריות.
המשנה מפרטת שלוש מידות רעות שאדם צריך להיזהר מהן: עין הרע, שכן רע, ולווה ואינו משלם. הרב חיים שמואלביץ אומר שהמשותף לשלוש הללו הוא הסרת האחריות. "החיים שלי נראים כך כי עשו לי עין הרע, כי השכן שלי רשע, כי אין לי מאיפה לשלם...". ברגע שתיקחי אחריות - ה' יסייע בעדך. אנו רואים כל כך הרבה אנשים אבודים שמרגישים שאין להם סייעתא דשמיא, וזה נכון. מדוע? כי הם המירו את האחריות באיחור.
זהו דור דחיין. דור שמאחר להינשא, מאחר להביא פרי בטן ומאחר לעבודה. אנחנו מאחרים כי אנחנו חוששים מנטילת אחריות. נדמה לנו שאם נאחר נכריע באופן שקול ומבורר יותר, אך ההפך הוא הנכון. הסייעתא דשמיא הולכת ונגוזה בינתיים. שלושה שותפים יש באדם. ה' אומר לך: לא אקח הכול על עצמי ואת תנוחי, ברגע שתַראי לי שאת לוקחת אחריות - אהיה שם.
כך עשה יהודה. הוא פותח במילים רגועות: אני לא מבין מה אתה רוצה מאיתנו, "אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח". בנימין הוא האח היחיד שיש ליוסף מאמו רחל. אם אני לא מחזיר אותו לאבא שלי – "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?". יהודה דיבר בשקט, וראו מה כתוב בהמשך: "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". הדיבור השקט הזה נשמע למרחקים. אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: כשאת בסיטואציה מבהילה, מה תעשי? גשי ודברי בשקט. ובפנים - תצעקי צעקה ענקית וגדולה. זו צעקה שנשמעת. "שמע ה' קול יהודה".
כתוב "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו, יודע תעלומות". הצעקה הנעלמת בוקעת רקיעים ונשמעת היטב ברחבי בית המלך. כשאת בתפקוד היומיומי שלך – קמה בבוקר, הולכת לעבודה, מחייכת לילדים, מדברת יפה למי שצריך ובפנים את פשוט בוערת – הצעקה הפנימית שלך תבקע רקיעים.
כתוב שטבת הוא החודש היחיד בהיסטוריה שבו העולם הוחשך: "ירדה חשכה לעולם לשלושה ימים ושלושה לילות" (בבלי, ראש השנה). איזה נס שחג החנוכה זולג לתוך החודש החשוך הזה. בעבר היו צמים לא רק בעשרה בטבת, אלא גם בח' ובט' בטבת. ומה קרה בימים אלו? בח' בטבת תרגמו את התורה ליוונית. בט' בטבת מתו עזרא ונחמיה, ובי' בטבת החל המצור על ירושלים.
נאמר בספר היצירה שחודש טבת בא לתקן את העין. טבת נושא עמו את היכולת לראות אור, לראות טוב. "וירא אלוקים את האור - כי טוב!". עלינו להיטיב את טבת, בעזרת אור. בכסלו האור נמצא בחלון, מפורסם וגלוי לעין כול. ובטבת אין אור, יש חושך גדול. ודווקא עכשיו אנחנו זוכות ביכולת מיוחדת לראות את הטוב. לראות את הטוב בחיים חשוכים – לזה קוראים בעברית לִחיות! תלמדי לחיות, לעשות חיים. להיות עם ישראל חי.
פורסם בפנימה