הילדה שהוציאה אותי לחופשי

ביום בהיר אחד גילתה תמר ניזרי שהיא משועבדת. מאז היא בוחרת לבחור, וכצעד ראשון היא רשמה את הילדה למעון

תמר ניזרי , י"ז בטבת תשע"ו

רק אמא שיכולה להגיד לא, הכן שלה הוא כן
רק אמא שיכולה להגיד לא, הכן שלה הוא כן
צילום: פנימה

יום בהיר אחד גיליתי שאני משועבדת לבת שלי. אני זוכרת היטב, זו הייתה נקודת מפנה בחיי. ישבתי בסלון ביתי, בחברת בתי בת התשעה חודשים ובחברת חברה טובה, ושיתפתי אותה במה שאני חווה עם הקטנטונת מאז שנולדה. וזו, מבטה יציב, עומדת לידי, אוחזת היטב בשולי שמלתי. שיהיה פה ברור מי המחליט. זו הייתה הכרה כואבת במציאות. בית כלא. מהיום שנולדה. 

כמה בכיתי אז, מול חברתי שפשוט ישבה שם ונתנה לי לבכות כמה שהייתי צריכה. כמעט שנה של צרחות, של דרישות, של מעבר מרופא קונבנציונלי למדקרת סינית, של ידיים, נדנודים. ושתבינו, היא לא הראשונה, גם לא החמישית. חוויתי את עצמי אז כמו במין מרדף בלתי פוסק. במרוץ בין הבכיות, בין המטלות. כל שאיפתי הסתכמה במעט שקט לעצמי. לאחר ימים מעטים הבנתי שזאת הילדה. זה לא אוזניים, זו לא בטן, זו הילדה. ילדה עם עוצמות, עם כוחות, עם דרישות. ומאז ועד היום היא יודעת מה היא רוצה. 

הילדה הזאת חתמה את תקופת היותי אימא במשרה מלאה. הידד המעון, יצאתי לחופשי, התחלתי לנשום.
ריבונו של עולם. שמונה ילדים נתת לי בחסדיך המרובים. שמונה עולמות, כל כך הרבה צרכים. ואיך אני, אימא אחת, אעמוד בכל זה? איך אוהב, אקשיב, אכיל, אגדל, אברר, אלמד ואסמוך? פעם חשבתי שהכי טוב לילדים לגדול בבית עם אימא. באופן מוחלט. היום אני יודעת שזה יכול לעבוד נהדר אם האימא שמחה בזה. מבחינתי זה המדד. האם את שמחה? האם בזה את רוצה?

כשבן החמש מבקש סיפור אחר סיפור, כשבת השלוש עשרה רוצה לספר ולשתף עד אין סוף, כשהקטן לא מפסיק לרצות על הידיים. את רוצה את זה? לקרוא עוד סיפור? לשמוע עוד חוויה? להמשיך ולהחזיק אותו, ובעמידה? אני מאמינה שרק אם תהיה פה בחירה, תוכל גם להיות נוכחות. תוכל גם להיות שמחה. 

רק אימא שיכולה להגיד לא, רחמנא ליצלן, הכן שלה הוא כן. ואז, כאשר היא תספר סיפור, היא באמת תהיה שם. היא באמת תוכל להקשיב לבת שלה, כי היא בחרה. 

בשביל זה צריך ללמוד לומר לא. לא מתוק, אימא לא יכולה לקרוא לך עכשיו עוד סיפור (באמת אני לא יכולה, עוד שנייה אני נרדמת). חמודה, אני אשמח להקשיב לך מאוחר יותר, כשאתפנה, אני לא יכולה עכשיו (באמת אני לא יכולה, עוד רגע סבלנותי פוקעת). קטנצ'יק, אימא לא יכולה עכשיו לקחת אותך בידיים, אחרי האמבטיה אחבק אותך על הספה. נשמע מפחיד? מצוין. פחד הוא אחד המדדים לכך שאת הולכת לעבור לרמה הבאה שלך.

ברגע שאישה בוחרת ומנהלת את חייה ועושה את מה שהיא רוצה, והדגש כאן הוא על הרצון, כולם יוצאים נשכרים. זו אימא אנרגטית, שמחה ומלאה בחיוניות. הלא הוא לא והכן הוא כן. זה לא חיים בערך. טוב, אני אקרא לך סיפור, אבל ממש לא בא לי. ארים אותך, אבל אני כבר משתגעת מזה.  די להיות קורבנות! בואו נחזור לחיים. לחיים של בחירה, של מנהיגות. וזה גם לימוד נהדר לילדים, לחיות מתוך רצון ולא מתוך ריצוי. ברגע שאת תוכלי להיות את, גם הם יוכלו להיות הם. בהצלחה.  

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי