לאן לשלוח את הילדים? לפנימייה? לאקסטרני?

הרב הרשקופ, ראש ישיבה ואולפנה, משגר כמה טיפים להורים המתחבטים בשאלת המסגרת התיכונית הראויה לדור הצעיר.

שמעון כהן , ט"ז בטבת תשע"ו

השנים בתיכון יקרות לעיצוב ולבניין האישיות. תלמידים בישיבה תיכונית
השנים בתיכון יקרות לעיצוב ולבניין האישיות. תלמידים בישיבה תיכונית
צילום: פלאש 90

תקופה זו בשנה מתאפיינת אצל משפחות רבות בציונות הדתית כתקופת הלבטים באשר לעתידם של בני הבנות המגזר, אם יפנו לישיבה תיכונית ואולפנה עם פנימייה או לא ולאיזה מוסד נכון להפנות את הדור הבא.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו על חלק מהסוגיות הללו עם הרב מוטי הרשקופ, ראש ישיבת בני עקיבא 'כינור דוד' ואולפנת בני עקיבא 'שירת הים', ובראשית הדברים עלתה השאלה הראשונית – האם נכון לשלוח את הנערים והנערות למוסדות פנימייתיים או שנכונה המחשבה לפיה מושג הפנימייה כבר אינו "מקודש" כפי שהיה בעבר.

"גם הציבור הדתי לא נפקד מהרבה שינויים חברתיים, וזה דבר טוב לכשלעצמו. יחד עם זה, בעוד הפנימייה היא לא בהכרח מחויבת המציאות, עדיין אני יכול לומר לאור 22 שנה שבהן אני מחנך ילדים בפנימיות במוסדות שונים, שהפנימייה לא איבדה מערכה ומחינה עם הערה קטנה שזה תלוי ביחס וגישת המוסד לעניין", פותח הרב הרשקופ את הדברים ומבאר:

"אין עוררין על כך שיש בפנימייה היתכנות לתת לתלמיד מעין אב טיפוס לחיים. כלומר, התלמיד לומד לחיות את חייו שלו באופן מעוצב. סדר היום מוכתב בדרך כלל על ידי לוח זמנים, אבל זמני הפנימייה מוכתב על פי תפיסות ושאיפות של התלמיד עצמו שנדרש לחלק את הזמן בין מאמצים ולימודים לבין תחביבים וחברים. אם המוסד יודע לעשות את זה נכון זה מוציא את התלמידים עם ערך מוסף גדול מאוד לחיים".

עוד מוסיף הרב הרשקופ ומעיר כי הפנימייה של היום שינתה את צורתה לעומת העבר. "בעוד לפני שלושים וארבעים שנה הפנימייה נוצרה כתחליף לבית. היום הקודים בבית משובחים וטובים מאוד וההורים הם אנשי חינוך, עם זה אנחנו יודעים שיש דברים שהבית לא ייתן והפנימייה תיתן ולהיפך.

"אצלנו הגדרנו לעצמנו שהמונח 'פנימייה' הוא מלשון פנימיות – שם מתרחשת הדרמה האמיתית. גם אנחנו וגם מוסדות אחרים מבינים שזה לא פתרון טכני אלא זמן איכות שבו מושקעים טובי הצוות. אלו לא סטודנטים שמחפשים מקום לינה וצריכים לדאוג רק לכיבוי אורות אלא אנשים בעלי שיעור קומה בעצמם שיודעים לחנך, להעצים ולקיים שיחות אישיות, יש פעילויות וניצול מיטבי של תרבות פנאי שבתים לא מסוגלים לספק בשעות הערב. מוסד שמצליח לנהל זאת כפי שצריך יכול להפוך את הזמן הזה למשובח ביותר בשעות היום".

הרב הרשקופ מתאר את המציאות אותה הוא חווה הן בישיבה התיכונית והן באולפנה בראשם הוא עומד, כאשר הוא מבקר ורואה את בני הנוער בשעות הערב מנגנים, לומדים, משחקים, משוחחים וכיוצא באלה, "הרבה אנרגיה חיובית", הוא אומר וכשהוא נשאל אם נוכחות שלו כראש ישיבה בשעות הערב אינה מייצרת מתיחות מסוימת אצל התלמידים הוא משיב בבדיחות שהוא מקווה שהשמחה שהוא רואה אצל התלמידים הפוגשים אותו בשעות אלה היא אכן אמיתית.

מעבר לכך מוסיף הרב הרשקופ ומדגיש את חשיבות האיזון בין נוכחות לחופש, ממש כפי שהדברים בבית ובקרב המשפחה.

ומה באשר לאותם מוסדות חינוך שבחרו לשלב ולאפשר לחלק מהתלמידים חיי פנימייה ולחלקם חזרה הביתה בתום יום לימודים? הרב הרשקופ סבור שמדובר באפיק מורכב ושאינו רצוי. "אצלנו זה לא קיים, אבל אני שומע מראשי מוסדות אחרים שנוהגים כך שהדבר מאוד מורכב, לנשארים לא קל לראות את חבריהם נוסעים הביתה ולחבר'ה שנוסעים לא קל לדעת שבפנימייה קורים דברים טובים שהם מפספסים אותם. הרבה סבורים שזה לא מומלץ.

"אני יכול להעיד מהמוסדות שלי שכאשר עשינו דברים כאלה באופן יחידני מול תלמיד או תלמידה שהתגעגעו הביתה – המציאות מעידה שמהר מאוד הבינו שקורים כאן דברים מדהימים ויפים, יש כאן כור היתוך שאף אחד לא רוצה לפספס אותו, בעיקר בגיל של בניית זהות חברתית ואני רואה שהזדרזו מהר מאוד לחזור לפנימייה למרות שניתנה להם האפשרות לצאת הביתה".

עוד התייחס הרב הרשקופ לחששותיהם של הורים מפגיעות כאלה ואחרות העשויות להתפתח בתנאי פנימייה, בין אם מדובר בפגיעות מילדים ובין אם מחומרים ותכנים בעייתיים, והדברים ידועים. הורים רבים חוששים לנוכח אתגרי התקופה ומעדיפים לראות את הבן או הבת שבים הביתה בכל ערב.

הרב הרשקופ משיב ומציין כי "לכל הורה יש את האוטונומיה לקבל החלטות לגבי ילדיו על פי האינטואיציה ההורית שלו, אבל אני סבור שהאינסטינקט ההורי שלנו להחזיק את הילד מתחת לסינר יש בו אשליה. זה לא דבר נכון, לא פיזית, בעיקר במאה ה-21, אולי בשבטים שחיו ביחד, אבל זה לא קיים היום.

"אם נשאל את הילד אם הוא נמצא מתחת הסינר נראה שגם הוא יודה שהוא לא שם, לא בתנועת הנוער, לא במוסד האקסטרני, לא כשהוא עם המחשב ולא כשהוא עם החברים. אני לא אומר זאת כדי להפחיד אלא כדי לומר שאתה לא יכול להחזיק את הילד מתחת לסינר, ואם נדמה שזה קורה זו אשליה".

"בפנימיות אנחנו עושים את החשיבה הזו ומכירים את המטרייה. אנחנו מדברים עם התלמידים והתלמידות, מדברים עם אנשי צוות ויועצים ויש לנו מדריכים ומדריכות שלפני שנתיים שלוש היו במצב הזה. אנחנו שמים על זה דגש והמציאות מוכיחה שמאה אחוז הולכים לישיבות ומכינות והדבר מעיד על כור היתוך טוב שעובר על הנער המתבגר.

"נער מתבגר עובר את מה שהוא עובר, ומה שחשוב הוא את מי הוא מוצא לידו, האם מבוגרים שאוהבים ומבינים אותו או שהוא מוצא לידו אנשים שחושבים שבגלל שהוא מתחת קורת גג הוא מתחת הסינר שלהם וזה לא נכון".

לקראת סוף הדברים התבקש הרב הרשקופ לסייע להורים ולתלמידים כיצד להכריע בלבטים מעבר לשאלת הפנימייה אל מול האקסטרני, אלא באשר לזהות המוסד בו ילמדו הנער או הנערה. לדבריו נכון להכריע "לא מתוך שמועות ולא מתוך מבט על החבר לאן הוא הולך, כי יכול להיות שהוא החבר הטוב ביותר, אבל זה לא אומר שהמקום שאליו הוא הולך מתאים גם לילד שלנו.

"אני מציע להורים לקבוע לעצמם מה הוא סולם הערכים שלהם – תורה, לימודים, אמנות, יצירתיות, חברתיות וכו', להיות בשיח עם הבן שגם אם הוא רק בן 14 הוא יודע להגיד מה הוא מחפש ולגלות להורים על דברים שלא חשבו עליהם ובשיח כן ומעמיק, ללא מחיצות עם הבן, לבדוק איתו יחד.

"אני אומר להורים תגיעו ותבקרו ביום ובלילה, לראות איך הדברים מתנהלים, בלי תיאום ובלי הודעה מראש, דברו עם התלמידים ותחושו את הדברים, ובדרך חזרה דברו עם הילד מה ראיתם ממה התלהבתם, ממה הוא חושש וממה אתם חוששים, הקשיבו לקול הפנימי שלנו ושל הבן. זה שיח שמוביל לנוסחה מנצחת".

את דבריו חותם הרב הרשקופ בהערה להורים: "הרבה הורים עורכים השלכה מהחוויות שלהם בפנימייה מלפני שלושים וארבעים שנה לגבי מה שקורה היום. חשוב לדעת שזה שונה לגמרי. היום העסק הרבה יותר מקצועי, מפוקח, מושקע תקציבית ומושקע בכל פרמטר.

"רואים בשעות הערב את פנינת הזהב של שעות היום. זה לא כמו שהיה פעם שהיה צריך איכשהו להעביר את הערב והתלמידים ניהלו את הערב. זה לא קיים היום".

הכותב משמש כראש ישיבת בנ"ע כינור דוד וראש אולנפנת בנ"ע שירת הים


לרשימת כל האולפנות לבנות