תיאוריית ההקשר

"יצחק מאיר, חבר לשכת המפד"ל, הופתע מאוד למשמע כמה שירים שהושרו בשמחת תורה האחרון בבית הכנסת במקום מגוריו, כוכב יאיר", מספר העיתונאי יאיר שלג ב'הארץ'.

"בין הטקסטים המוכרים הוא זיהה לפתע מלים חדשות: פסוקי תפילתו של שמשון לאחר שעיניו נוקרו, המבקש מאלוקים שיעזור לו רק עוד פעם אחת לנקום באויביו: 'זכרני וחזקני נא אך הפעם הזה האלקים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים'... מאיר גילה עוד, כי בחלק מהמקומות שבהם מושר השיר נוהגים הצעירים לשיר אותו תוך נפנופי סכינים".

הדברים לא נכתבו בשבועות האחרונים, אלא בתחילת חודש כסלו תשס"ג, כלומר לפני יותר משלוש עשרה שנים. הם נבלעו בים של ידיעות פוליטיות לקראת בחירות 2003, כאשר את הכותרות הראשיות תפס, כמיטב המסורת, רצח יהודים בידי ערבים. הסיפור המדאיג של שלג לא קיבל שום פולו-אפ, שום מכתב היסטרי למערכת, שום-כלום. ריקודי החתונה של נוער הגבעות, שזעזעו והפחידו את צופי החדשות אך לפני ימים אחדים, היו בסך הכול קישוט פיקנטי בעיתון השמאל לפני יותר מעשור. הם לא הזיזו כמעט לאיש.

אז מה קרה כעת, שריקודי הרובים והסכינים פרצו בבת אחת לכותרות הראשיות ולתוך התודעה של כולנו? הם קיבלו הקשר. רצח התינוק ובני משפחתו בכפר דומא, האיש עם הקפוצ'ון שדקר את תמונת התינוק בחתונה, קולו הדרמתי של כתב החדשות, קדימון של המגישה – וכעת נותר רק להכניס לקערה, לערבב היטב ויש לנו לא רק סיפור חדשותי אלא גם פסק דין ציבורי. מתכון מושלם מהמטבחון של השב"כ, מעדן שעורר בנו את כל בלוטות הזעזוע.

מרגע פרסום הסרטון - כל סימני השאלה נמחקים: קבוצה שלמה אשמה ברצח תינוק, מוקעת ומוקאת מן החברה בלי יכולת של ממש להתגונן. שירי נקמה וריקודים עם נשק, שלא הוציאו מאיתנו יותר מצקצוק במשך למעלה מעשור, הופכים לחזות כל הרע שבעולם בגלל מעשה רצח – שזהות מבצעיו עדיין טעונה הוכחה בבית המשפט – פלוס מניפולציה משולבת של גורמי ביטחון ותקשורת.

אחים יקרים יותר

עם כל הכבוד לתדהמה ולזעזוע, במגזר ומחוצה לו, שום דבר מגילויי השבועות האחרונים אינו חדש. טרור יהודי? צ'ק. ריקודי סכינים? צ'ק. ניסיון להקים מדינה על פי התורה? צ'ק. תמונה בגודל A4 שמופיעה באופן מסתורי והופכת לאייטם חדשותי מרשיע? צ'ק, צ'ק, צ'ק. גם עניין הנקמה רחוק מלהיות חדש, ואין צורך להרחיק עד שמשון המקראי – הרב כהנא ותלמידיו עשו מזה יופי של קריירה.

למשל, על יישוב בשם אלנקם שמעתם? קבלו עוד פיסת היסטוריה, רחוקה אפילו מהכתבה על ריקודי הסכינים: בשנות השמונים ניסו כמה חברי תנועת 'כך' – אבותיהם הרוחניים של נערי הגבעות – להקים בהר חברון את היישוב הכהניסטי הראשון, יישוב שכל תושביו יהיו אמונים על תורתו של הרב כהנא. השם אלנקם נבחר על שמו של אלי הזאב, מנרצחי הפיגוע בבית הדסה. אם שם כזה היה מוענק בחודש האחרון לאחת מגבעות יו"ש, סביר להניח שזה היה נכנס לידיעה הראשית בערוצים המסחריים. אבל באותם ימים נאלצו הכהניסטים להסתפק בכתבה נאה בגיליון אדר תשמ"ג של כתב העת 'נקודה'.

צחוק הגורל הוא שעל אותה כתבה חתום לא אחר מאשר חגי סגל, אז כתב צעיר וחרוץ של עיתון המתנחלים המנוח. כיום אנחנו יודעים שבאותה תקופה, מי שנשא ברזומה שלו פעולת נקם אמיתית היה הכתב ולא המרואיינים. שלוש שנים לפני פרסום הכתבה השתתף סגל בהנחת מטענים שנועדו לפגוע בראשי עיריות רמאללה ואל-בירה. הסוד נחשף רק בתשד"ם, עם מעצרם של סגל וחבריו תחת כותרת הגג "המחתרת היהודית".

הנה דבר אחד, אך לא יחיד, שמפריע לי בדיון על עצורי דומא: מבחינות רבות מדובר בעברייני צעצוע לעומת "האחים היקרים" של המחתרת היהודית ההיא. שם לא היה מדובר בחבורת נערי שוליים שנפלטו ממסגרות, אלא באנשים בוגרים, חלקם פעילי התיישבות מוכרים, שחלקם הורשעו ברצח, בניסיונות לרצח או בניסיון לפוצץ את כיפת הסלע. אפילו הרצח הנוכחי בדומא, גם אם נניח שנעשה על ידי יהודים, עדיין נראה פחות מתוכנן מהנחת מטענים מתחת לאוטובוסים.

ועדיין, גם בעודם בכלא, זכו חברי המחתרת היהודית ליחס סלחני - הן ממערכת אכיפת החוק, הן מהחברים למגזר והן מהחברה הישראלית בכללותה. ב'נקודה' פורסמו כתבות ומכתבים של האסירים מתוך הכלא, והציונות הדתית התאחדה בבקשות חנינה עבורם. אני עצמי, נער מיינסטרים תל-אביבי באמצע גיל העשרה, החתמתי עצומות לשחרור האסירים מטעם נוער התחייה. ואכן כמעט כל האסירים זכו לחנינה או לקיצור עונש, ואפילו מאסר העולם של רוצחי המחתרת היהודית נמשך כשש שנים וחצי בסך הכול. ומה עם עצורי דומא, שעדיין לא הוגש נגדם כתב אישום וחלקם אף שוחררו? הם מוקעים ומוקאים.

המרד הקטן

אה כן, מסמך המרד. זהו אחד העניינים המדהימים ביותר בשלל הדיונים על עצורי דומא: מאות אלפי אנשים בוגרים ומנוסים, שהספיקו לעשות בחייהם דבר אחד או שניים, מבוהלים עד שורשי שערותיהם מכמה עשרות פעילי חסמבה עם גוזמבה. "הם רוצים להרוס את המדינה", צווחים שרי ממשלה בכירים ומצטטים קטעים ממסמך ההקמה של קבוצת העצורים. "הם רוצים להרוס את הציונות הדתית", קורא שר החינוך של מדינה שנכשלה בחינוכם של אותם נערים. בסדר, הם רוצים. אז מה? האם יש כיסוי להבטחה הזאת? האם הגבעונים – צבא של ילדים נטול תמיכה – מסוגלים להרוס את המדינה, להפיל אותה, להקים מדינה חדשה תחתיה? ומי ינהיג את הישות החדשה, הרב גינזבורג? הנכד של כהנא? הו היומרה.

אין זה אומר שהחבורה הזאת לא מסוכנת, או שלא צריך לעצור אותה. אבל באופן עקרוני מדובר במספר מוגבל של אנשים, לא משהו שאי אפשר לטפל בו באמצעות הפעלת סוכנים וצווי הרחקה, קל וחומר מעצרים מנהליים. העינויים הנוכחיים, כמו גם הניסיונות של השב"כ והפוליטיקאים ליחצן אותם כמלחמה באויב – מריחים כמו ניצול הזדמנות לסגור חשבון ארוך עם מנהיגי הגבעונים, כשדומא הוא בעיקר תירוץ טוב.

אחרי סרטון החתונה, בינינו, לא מעט אנשים בציבור מוכנים להחטיף להם סטירות גם בלי סיבה. בכל מקרה, אני עדיין מתעקש לראות בהם אחים, ילדים אבודים משלנו. אם מישהו מהם ביצע פשע – שיישב בכלא. אבל לכל היתר יש להעניק טיפול משקם כראוי לתינוקות שנשבו, לא טיפול מהסוג שהבטיח הרב כהנא.