מחשבות בהר המנוחות

חוזרים מלוויה ונזכרים שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע. יש למלא אותם בטוב, בהשקעה בילדים, באמונה. ריעות לוי חזרה מלוויה עם תובנות.

ריעות לוי , י"ט בטבת תשע"ו

הר המנוחות
הר המנוחות
פלאש 90

השבוע העברתי שיחה לצוות עמו אני עובדת בתיכון ברמלה. התלבטתי הרבה האם זה מתאים שאספר את סיפורי האישי בפני האנשים שאני עובדת אתם צמוד כמעט כל יום.

האם טוב שאשתף אותם במה שעובר עלי? שאחשוף בפניהם את הקשיים שלי?

כבר מזמן הבנתי שהשליחות שלי בעולם הזה היא להעביר שיחות חיזוק באמונה, בראיית הטוב, בדמיון חיובי. הרי לא סתם בורא העולם מעביר אותי במסלול מכשולים, מסלול שאין אנו רואים את סופו.

השיחה עברה מצויין, הרגשתי פרגון מאנשי הצוות, אהבה גדולה, והלוואי ועזרתי למי מהם להתמודד יותר בקלות עם הקשיים שהחיים מזמנים לנו.

למחרת בבוקר נתבשרנו שאמא של גיסי נפטרה.

אישה רבת פעלים, בעלת חסד, שגם בזקנתה היתה בעלת גמ"ח לכסאות, עלתה וירדה מדרגות רק כדי לשמח אנשים.

נסענו ללוויה. מחזה קשה.

אישה זאת השאירה אחריה חמישה בנים ובת, כולם יראי שמיים, הדורי פנים. מעל 70 נכדים וכ – 25 נינים ההולכים בדרך התורה והמצוות.

התבוננתי בחמשת הבנים העומדים ליד האלונקה עליה שכבה אימם ע"ה, והתחלתי לחשוב מה יהיה במאה העשרים שלי, מי יספיד אותי, מה יגידו עלי, האם איתן מיכאל כבר יעמוד על רגליו ויוכל לדבר? אם כן, מה יגיד? האם אני עושה בשבילו מספיק כדי שיוכל להספיד אותי ולהגיד כמה התאמצתי בשבילו? האם הבן הגדול שלי יוכל לומר עלי כמה דאגתי שיהיה לו טוב בחיים? שהייתי מספיק שמחה כאשר גדלתי אותו לבד? שנתתי לו מספיק תמיכה נפשית להתמודד עם הגלים הגבוהים שעברה משפחתנו? האם שילת והלל תוכלנה לספר עלי שהייתי אמא שהקדישה את כל חייה לילדיה? שהשקיעה מזמנה וממרצה כדי לטפח את בנותיה?

נזכרתי בנסיעה לבית החולים לאחר התאונה. כאשר הרגשתי כיצד ליבי כואב ואין לי שליטה על מה שעומד לקרות. רק הנחתי יד על החזה ובקשתי מבורא העולם שישאירני בחיים, שיש לי עוד מה לעשות בעולם הזה, שיש לי ילד שאיני יודעת מה מצבו, אבל כנראה שהוא יצטרך את הטיפול שלי.

הנהג נסע בזהירות אך במהירות, הכאבים היו חזקים, מאחורה החובשים היו לחוצים, ביקשו להוסיף עוד ועוד חמצן לילד.

במכשיר הקשר מדווחים על בעלי שפגוע ראש ויש לחלצו במסוק, ואני לא קולטת שכל זה קורה לי.

המכשיר הנייד שלי כבה, כך שיש לי זמן רק למחשבות.

רק לבקשות. רק לתפילות.

והרבה פחד.

לאורך כל הלילה של האשפוז, לא יכולתי להירדם מרוב כאבים, פחדים, וחשש לקראת הבאות.

הרגשתי שאינני יודעת מה מתרחש בתוך גופי, רק בורא העולם יחליט כיצד אעבור את הלילה הזה, אם בכלל...

וב"ה אני על הרגליים, אך עם ניסיון קשה איתו אני מתמודדת יום יום ועם שליחות חדשה שכנראה אני צריכה לבצע בחיים.

כאשר אתה בא ללוויה אתה מקבל פרופורציות לחיים, אתה מבין כמה החיים פה הם זמניים.

כמה אנחנו לא שולטים בחיים שלנו.

אמא של גיסי כבר דיברה על סעודת ההודיה שהא תערוך כאשר היא תשתחרר מבית החולים, ובאותו הלילה היא נפטרה.

אנשים מתכננים תכניות וברגע אחד הן משתנות.

כאשר יצאנו מבית הלוויות, יצאתי בין האנשים האחרונים, ואז ראיתי עוד ארבעה אנשים של חברה קדישא נכנסים עם אלונקה נוספת..

המראה הזה זעזע אותי.

הקלות שבה מכניסים גופה אחר גופה הלמה לי בפנים.

הרגשתי שזה נוסך בי כח להמשיך במלוא המרץ בחיים שלי, בעשיית הטוב, בשמחה. כי זה מה שנשאיר אחרינו.

הבנתי שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע, ולכן צריך למלא אותם בתוכן טוב, בהשקעה בילדים, בהתקדמות באמונה.

גם ככה החיים קצרים, לפחות נהנה מהם, עם כל הצרות והכאבים שאנו עוברים.

נוסעים להר המנוחות. נוף מהמם נפרש לנגד עיננו, נוגד את שורות המצבות הלבנות, המסודרות, הדוממות.

ואולי זה לא ניגוד, זה העולם שלנו, הכל פרי יצירתו של בורא העולם.

אנחנו חוזרים מהלוויה.

איתן מיכאל שוכב בזרועותיו של חבר טוב שקיבל אותו מההסעה. הוא נראה כל כך מסכן בידיים של החבר, תמיד כואב לי לראות אותו כך. שוכב רפוי, בוהה באוויר.

נזכרתי בכל המחשבות שלי ברגעים של הלוויה, לקחתי אותו, חיבקתי אותו, התפללתי שאזכה לראותו עומד על הרגליים, שה' ימשיך לתת לי כח להסתכל על החיים במשקפיים ורודות, שהכוחות שלי ישפיעו עליו והוא יתקדם ויחזור אלינו במהרה.

----------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.