בשבע מהדורה דיגיטלית

גלגולו של ניגון

איננו מייחלים לנקמתו הנואשת האובדנית של שמשון, ולא לנקמה בזויה בפעוט שישן במיטתו

עמנואל שילה , י"ט בטבת תשע"ו

זכרני נא בחתונה
זכרני נא בחתונה
צילום: ערוץ 10

זכרני נא, זכרני נא / וחזקני נא / אך הפעם הזה, האלוקים / אך הפעם הזה / ואינקמה נקם אחת משתי עיניי / נקם אחת משתי עיניי מפלישתים / ואינקמה נקם אחת משתי עיניי / נקם אחת משתי עיניי / מפלישתים

                                                                               (דב שורין בעיבוד מוזיקלי לתפילתו האחרונה של שמשון).

1

יש לי אחריות חלקית לכך שהשיר הזה של דב שורין, יוצר מוזיקלי מחתרתי למדי שאיש לא מכיר שירים אחרים שלו, הפך להיות נפוץ, מושר וידוע כל כך. בתקופה הקצרה שבה שידרתי בערוץ 7 לפני סגירתו, שירו של שורין הושמע פעמים רבות בתוכנית הבוקר היומית שהגשתי.

2

הכרתי את השיר לראשונה לפני כ‑13 שנים בחתונה שנערכה ברמת גלעד - מאחז שהוקם סמוך לקרני שומרון בידי מיכל שוהם ובעלה שמוליק ז"ל, שנלקח מאיתנו לפני שנה. בשמו של המאחז מונצח זכר אחיה הבכור של מיכל, קצין הביטחון גלעד זר הי"ד, שנורה למוות בידי מחבלים בנסיעתו על משמרתו בסיור ביטחוני בשומרון. על הגבעה שבראשה המאחז החדש הוקם אוהל ענק, שבתוכו נערכה חתונת נכדתו של סבא משה זר עם בחיר לבה. במהלך הריקודים לקחו כמה רוקדים מאזור חברון את הגיטרות והחלו לנגן שיר שהתזמורת לא הכירה. ניחשתם נכון, זה היה "זכרני נא". אם אני זוכר נכון, אחד מהם גם החזיק רובה ביד ונופף בו.

3

הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל-אקצה. מתקפת פיגועי ההתאבדות הייתה בשיאה, ובכל שבוע התפוצץ מחבל מתאבד או שניים באוטובוס או בבית קפה. אהוד ברק ניסה לעצור את הפיגועים באמצעות ויתורים מדיניים מפליגים. הוא נכשל ואיבד את אמון העם ואת השלטון. אריאל שרון, בזכות המוניטין שלו כלוחם מהולל בטרור, גבר על ברק ברוב מוחץ. אבל רק לאחר יותר משנה ועוד מאות הרוגים הוא נחלץ סוף סוף לצאת למבצע 'חומת מגן'. עד אז עם ישראל נאלץ להתמודד עם ימים אדומים של פיגועים ודמים, בעוד ראש הממשלה שלו בוחר במדיניות שכותרתה "איפוק זה כוח".

גלעד זר הי"ד נרצח חודשים ספורים לאחר עלייתו של שרון לשלטון. כשאריאל שרון בא לנחם את ידידו משכבר הימים משה זר, בני המשפחה לא חסכו ממנו את שבטם. "תפסיקו לשבת בשקט ולשטות בנו, תילחמו בהם!", זעקה האחות ענת כהן מחברון. "יש לכם טנקים, יש לכם מטוסים, תילחמו! נמאס לנו למות, תילחמו! תילחמו! מלחמה זה לא בושה, מלחמה זה חובה, זה חובה"!

עוד מאות הרוגים הצטרפו לגלעד זר עד שאריאל שרון הואיל לאמץ את המסר של אחותו. בינתיים נמשכו הפיגועים, ההלוויות, והתסכול מאוזלת ידה של הממשלה. חלק מכם אולי זוכרים מה היה פס הקול המוזיקלי שליווה אותנו באותם ימים של רדיו בגל פתוח לסיקור הפיגועים. השיר שהושמע שוב ושוב היה "לא קלה דרכנו" בביצועו של דני בסן.

המילים של יענקלה רוטבליט נכתבו בכלל כשיר אהבה נוגה במקצת. אבל המסר על הקשיים שבדרך התאים מאוד לאווירה הקשה של אותם ימים, וגם לגישתו של ראש הממשלה - שקרא לציבור לנשוך שפתיים ולהתאפק. אף יוצר במוזיקת המיינסטרים הישראלית לא חשב לכתוב שיר מחאה ברוח דבריה של ענת כהן. שיר שיזעק את זעקת הנרצחים, ימחה על אוזלת היד הביטחונית של הממשלה ויקרא לצאת למלחמה, לפגוע במחבלים, לנקום את נקמת עם ישראל באויביו.

4

ימים ספורים לפני הירצחו של גלעד זר התחלתי להגיש בערוץ 7 תוכנית בוקר אקטואלית. אל הדרך מקרני שומרון לבית אל הייתי יוצא בשעת בוקר מוקדמת ברכב סקודה ישן ומקרטע. הדרכים היו בחזקת סכנה. בדרך הייתי צריך לעבור בין השאר בוואדי חרמיה, המקום שבו לימים נורו עשרה חיילים ואזרחים ישראלים בידי צלף ערבי.

את התוכנית היינו פותחים בדיווח ביטחוני של קובי פינקלר, שבכל בוקר היה נותן תמונת מצב לסיכום מנת הפיגועים היומית. כשברשתות המקבילות שידרו שוב ושוב את "לא קלה דרכנו", לא מצאתי שיר מתאים יותר מאותו "זכרני נא" שהכרתי בחתונת בת-אחותו של גלעד זר כדי לבטא את תחושת הזעם, האימה, הרצון להתנער, לעשות משהו, לנקום במי שלא מפסיקים להפיל בנו חללים.

בערוץ 7 כבר הכירו את שירו של שורין, ולא התקשיתי למצוא שם ביצוע שלו בהקלטת אולפן איכותית. כמדומני שבאותם ימים זו הייתה ההקלטה היחידה. ומכיוון שפיגועים היו אז למכביר, גם השמעת השיר בעקבותיהם הייתה מעשה שבכל יום. היו מאזינים שלא שמחו על כך - אינני יודע אם התפילה לנקמה לא נראתה להם או שלא אהבו את הלחן והביצוע, אבל קיבלתי גיבוי מהמנהלת. לימים נודע לי שעידו זולדן הי"ד לימד את השיר לחבריו בגולני, והם יצאו למערכה נגד המחבלים במבצע 'חומת מגן' כשבפיהם שיר תפילת הנקמה של שמשון.

ברבות הימים השיר הפך לנפוץ. תזמורת החתונות הפופולרית 'שלהבת' כללה אותו בתוך אחד מאלבומי אוסף הביצועים שלה. המוזיקה עברה ריכוך, כאשר החלק השני של השיר מבוצע בטון יורד לעומת פתיחת השיר – שלא כמו בביצוע המקורי של דב שורין שבו טון המילים "ואינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלישתים" עולה בזעקה, כמעט בצרחה. שיר המחאה הפך לשיר חסידי נחמד שמשתלב היטב בריקודי שמחת מצווה תמימים, בלי שהרוקדים ישימו לב למילותיו. ביוטיוב אפשר למצוא אפילו ביצוע שלו בקולו הענוג של ילד הפלא דאז מידד טסה. לאחר המוניטין הרעים שיצאו לשיר לאחרונה בגלל מי שרקדו לצליליו תוך כדי דקירת תמונתו של פעוט ערבי שנשרף למוות, יש להניח שלא הרבה הרכבים ימשיכו לנגן אותו בשמחות, וטוב שכך. זה לא ממש שיר מתאים לבר-מצווה וחתונה.

5

מזה שלושה חודשים חזרנו שוב לתקופה של פיגועים יומיומיים ואוזלת יד ביטחונית. הפיגועים אמנם פחות קטלניים הפעם, אבל התחושה הקשה קיימת, ואולי היה מקום לחדש כקדם את חייו של השיר. אבל האמת היא שגם המסר של השיר למילותיו של שמשון לא ממש מתאים לתקופתנו. נקמתו של שמשון הייתה נקמתו האחרונה של החלש שיודע שסופו הגיע, והוא רק מבקש לגבות מחיר כואב מהאויב הפלישתי שגבר עליו. מצבנו טוב בהרבה, ברוך השם, ורק חולשת הדעת והבלבול מונעים מאיתנו לקיים באויב הפלשתיני את דברי הלוחם הגדול דוד מלך ישראל "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם".

למרות הסתייגות מסוימת מערך הנקמה באויב בשיח המערבי בימינו, אין ספק שיש בה ממידת הצדק האלוקי. כאשר חוסל לאחרונה הרוצח סמיר קונטאר שמחנו כולנו - לא רק בגלל סיכול הפיגועים שהוא תכנן להמשיך ולבצע. שמחנו בעיקר על כך שמי שרצח את דני הרן ולאחר מכן רוצץ על הסלע את ראשה של בתו עינת, קיבל סוף סוף את העונש המגיע לו. הצדק נעשה.

הנקמה הראויה היא נקמה ממלכתית שמבוצעת בידי המדינה וצה"ל, ופוגעת קודם כול באשמים – המחבלים והמסייעים להם. לוחמי הימ"מ נקמו את נקמת שלושת הנערים החטופים כאשר חיסלו את חוטפיהם. צעירים שרוצים לנקום באויב, מומלץ להם להתגייס לדובדבן. שם לוכדים או מחסלים מחבלים באופן שגרתי.

לעתים המדינה מכריזה על מלחמה כוללת, ובמסגרת המאמץ לפגוע באויב נפגעים גם חפים מפשע. אבל פגיעה מכוונת במטרות אזרחיות מקריות, גם אם הן מטרות אויב, היא נקמה עלובה. איננו מייחלים לנקמת ההתאבדות של שמשון, ובטח שאיננו מייחלים לנקמה בזויה ושפלה של רצח פעוטות בשנתם. איננו דומים לאויב הפלשתיני שצוהל על מותם של אזרחים חפים מפשע. גם בימים הקשים שעוברים עלינו כעת, ריקוד תוך כדי דקירת תמונתו של הפעוט האומלל עלי דוואבשה מעורר בנו בחילה ולא הזדהות. 

לתגובות: eshilo777@gmail.com