בית משפחת דוואבשה בדומא בו נרצחו שלושת בני המשפחה
בית משפחת דוואבשה בדומא בו נרצחו שלושת בני המשפחהצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

התנהלות החקירה באירוע דומא הזכירה לי פרשייה דומה שאירעה לפני למעלה מ-80 שנה, משפט סטבסקי. אבקש לעמוד על קווי הדימיון, ובעיקר על פועלו האמיץ של מרן הראי"ה קוק זצ"ל להצלת נפש בישראל.

משפט סטבסקי

בליל שבת כ"ג סיוון תרצ"ג, נרצח ד"ר חיים ארלוזורוב – מראשי תנועת הפועלים – ביריות אקדח בלכתו עם אשתו על שפת ימה של ת"א. שנה לאחר מכן, כ"ה בסיוון תרצ"ד, נידון אברהם סטבסקי למוות בתליה באשמת הרצח.

סטבסקי נמנה על 'ברית הבריונים' המזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית. לא פלא שתנועת הפועלים שֹשֹה על האשמתו, כחלק מהמאבק ביריבה הפוליטי. במאמר עיתונאי למחרת הרצח, תחת הכותרת 'אני מאשים', תקף בן גוריון את ז'בוטינסקי בהסתה לרצח: "הרצח, מעשה של טרור פוליטי... מאמרי שיסוי... כלפי ציבור הפועלים יוצרים את האווירה שבה מתחנכים רוצחים פוליטיים". "חובתה הקדושה של הציבוריות היהודית... להעמיד מחוץ למחנה את התנועות המשתמשות במלחמתן הפוליטית באמצעי שיסוי מורעלים, ומכשירות ע"י כך את הקרקע לאלמנטים פושעים לרצוח, לנהוג באלימות ולהלשין בשם אידיאלים פוליטיים".

המעניין הוא שז'בוטינסקי עצמו הסתייג מארגון זה שדגל במאבק אלים כנגד המנדט בטענה שיש לנסות להגיע להידברות עם מוסדות השלטון.

הרצח המתוקשר, יחד עם הדה-לגיטימציה כלפי 'ברית הבריונים' סללו את הדרך להאשמתו של סטבסקי ברצח ארלוזורוב ללא צורך להתאמץ בהבאת ראיות. די היה בעדותה של אשתו, הגב' סימה ארלוזורוב בפני בית המשפט כדי לחרוץ את גורלו למוות. כולם נדרשוליישר קו עם הלך הרוחות שראה בסטבסקי את הרוצח. קצין חוקר בפרשה בשם יהודה ארזי אשר סבר שסטבסקי חף מפשע, סיפר כי היה עליו לחץ גדול מצד חבריו להרשיע את הנאשמים, אף שלא היו ראיות כנגדם. כאשר סירב לעשות זאת, הוחרם ופוטר מהמשטרה! מידע קונקרטי אודות ערבי בשם עבדול מאג'יד שהודה במשטרה כי הוא יחד עם חברו עיסא דרוויש רצחו את ארלוזורוב – לא נחקר כראוי לאחר שחזר בו מהודאתו.

אחד הבודדים שנחלצו לעזרתו של אברהם סטבסקי היה הראי"ה קוק זצ"ל. היה זה בסוף שנת תרצ"ד, כשנה לפני הסתלקותו לגנזי מרומים, לאחר שהגיעו אליו עדויות כי הערבים הנ"ל הם שרצחו את ארלוזורוב פעל הרב קוק באומץ לב והרעיש עולמות למען זיכויו. התערבותו גרמה למורת רוח בקרב הנהגת היישוב – מפלגת הפועלים – שהאשימוהו בחיפוי על רוצחים. אפילו רבני המזרחי עמדו מנגד מחשש לביקורת של ההסתדרות, וכתבו בנימת התנצלות כי פנייתו של הרב קוק לאב"א אחימאיר – מראשי 'הבריונים' שהואשם בהסתה לרצח – בתואר "סופר נכבד" הייתה "פליטת קולמוס".

הרב קוק לא נרתע גם מהמושל הבריטי שאיים להשליכו לכלא באשמת ביזיון בית המשפט. הוא עורר את דעת הקהל העולמי בשליחת מכתבים ובפרסום כרוז בדבר חפותו של הנאשם, שעליו היו חתומים רוב רבני ארץ-ישראל, ואף הצהיר כי אם דעתו לא תתקבל יסע ללונדון לפעול למענו. כל זאת במקביל לעריכת תפילות ותעניות להצלתו של סטבסקי. מאמציו של הרב קוק נשאו פרי וסטבסקי זוכה. מאוחר יותר טען סגן מפקד המשטרה הבריטית, דרדריק, כי לכל אורך הדרך ידעו כי לאף אחד משלושת הנאשמים לא היה קשר לרצח.

משפט דומא

באירוע בדומא ניתן למצוא סממנים דומים:

מותם המתוקשר של בני המשפחה זכה לחשיפה שכמותה גם יהודים שנרצחו באכזריות לא זכו.

המטרה סומנה מראש. מפי גורמי החקירה לא נשמעה הודעה כי כל כיווני החקירה של האירוע נבדקים, כמקובל במקרים בהם מצאו יהודים את מותם (עראמי בפיגוע הסנפלינג , ה"התאבדות" של הרב טלבי, דריסתו למוות של אברהם חסנו, כולם הי"ד). אדרבה, נשיא המדינה הכריז מיד כי "בני עמי בחרו בטרור". אחריו הפטיר שר הביטחון כי זהות המבצעים ידועה. הצהרות אלו גררו לחץ בינלאומי כבד למצות את הדין עם ה"מבצעים".

החשד האולטימאטיבי נפל על נוער הגבעות בעלי האג'נדה הלוחמנית, המצויים מחוץ לקונסנזוס. בוצעו עשרות מעצרים, ביניהם גם מעצרים מנהליים ממושכים. כעבור חמישה חודשים, בתום חקירת שב"כ ברוטאלית שבה הוצאו הודאות של החשודים תחת עינויים, הוגש כתב אישום ברצח כנגד אחד העצורים, וכנגד שלושה אחרים הוגשו כתבי אישום בעבירות אחרות של 'תג מחיר'.

החקירה הייתה מלווה ביצירת אווירה תקשורתית אודות פריצת דרך ב"פרשה מרכזית", כשהכל יודעים שמדובר בדומא. משעה שהחלו המעצרים של השב"כ החלו שֹרים להתבטא על כך שמבצעי הרצח בידינו, אלא שעדיין אין די ראיות להגשת כתבי אישום.

גופי האכיפה פעלו בחזית אחידה למצוא את ה"ראיות" כנגד ה"מבצעים" ע"י מתן אישורים חריגים מהיועמ"ש המתירים לשב"כ להפעיל כלפי העצורים "אמצעים דרקוניים" המיועדים לפצצה מתקתקת, החל מאיסור מפגש, וכלה ב'חקירת צורך' (שם נרדף לעינויים) למרות הידיעה כי חלק מהעצורים קטינים ללא כל עבר פלילי. כל הערכאות השיפוטיות נענו לדרישות החוזרות ונשנות של השב"כ להארכת המעצרים חרף היעדר ראיות. כעת כבר ידוע כי כמחצית מהעצורים – ביניהם "חשוד מרכזי" – שוחררו לביתם לאחר שהתברר לחוקרי השב"כ כי טעו. לפחות לגבי אחד מהם, רכז הנוער של כוכב השחר, ידעו חוקרי השב"כ מראש כי אינו מעורב באירוע דומא. זה לא הפריע לשב"כ להתעלל בו.

הועלו טענות קשות ביחסה המתנכר של המחלקה היהודית בשב"כ לציבור האידיאולוגי ביו"ש לאחר שהאחראי על החקירה טען כי לשיטתו כל מי שיש לו גוזמבות הוא מחבל, וכי תושבי כוכב-השחר הינם תומכי טרור! גם כלפי בני משפחה הופעל טרור; הם זומנו לחקירות שב"כ למשך שעות רבות, שבהן הושפלו בביטויי גנאי, ואף אויימו במאסר ובפיטורין ממקומות העבודה שלהם.

במקביל נעשו פעולות של דה לגיטימציה כלפי נוער הגבעות כשחרור הקלטת של "ריקוד השנאה", ותדרוך מעצבי דעת קהל. שר החינוך הסביר כי מדובר בקבוצה טרוריסטית המבקשת לפרק את המדינה, לא פחות, והצדיק שימוש באמצעים חריגים כדי לעצור את "דומא 2 ו-3". כל זאת כמובן, במקביל להטלת צו איסור פרסום על שיטות החקירה. אישי ציבור שביקשו לדעת אם הופעלו עינויים, הואשמו ע"י שר הביטחון כי הם מחפים על הרוצחים.

גורמי החקירה התעלמו ממידע אודות סכסוך חמולות בכפר דומא שהוביל להצתות נוספות, מידע שנתמך ע"י תושבים מהכפר. אירועים פליליים אחרים שנעשו ע"י ערבים והוסוו כאירועי 'תג מחיר' כניסיון החיסול של האימאם של יפו מיד לאחר רצח בני משפחת פוגל, לא הוזכרו ע"י התקשורת.

למרות התנהלות בעייתית זו, לא מעט רבנים הביעו אמון מלא בשב"כ גם לאחר היוודע דבר העינויים, אחרים צרפו את קולם למקהלת המגנים של סרטון החתונה. מנגד היו רבים שתבעו לחקור את התנהלות המחלקה היהודית בשב"כ בכל הנוגע לעינויים. בסופו של דבר כאמור, הוגשו כתבי אישום המבוססים על הודאות שנגבו מהחשודים תחת עינויים.

נוכח התחושה כי המטרה סומנה מראש, וכל המערכות התגייסו להוכיח את אשמתם, הן באמצעי חקירה חריגים, והן בהשחרת פניהם של נוער הגבעות, קיים חשש כבד להטיית משפט. החשש נוגע לעצם זיהויים של העצורים כמבצעי העבירות, אך לא פחות מכך, להוכחת כוונתו של החשוד המרכזי לרצוח את בני המשפחה.

לא אחת, אני שואל את עצמי כיצד היה הראי"ה קוק פועל בפרשה זו? האם היה משלים עם התנהלותה הדורסנית של המדינה בחקירת האירוע או שמא היה יוצא ברמה כנגד ההודאות שניגבו תחת עינויים, ותובע לערוך משפט צדק שבו יובאו סרטי החקירה במלואם כדי לוודא שההודאות ניתנו מרצונם החופשי של החשודים, ולמנוע בכך את שפיכת דמם של חפים מפשע.