השאלות שלא נשאלו על קרב הל"ה

ד"ר אורי מילשטיין מגולל בשיחה עם ערוץ 7 את כשלי פרשת הל"ה, ותוהה מדוע הציונות הדתית בחרה במיתוס זה כסמל והתעלמה מקרב ג' שבט.

שמעון כהן , ג' בשבט תשע"ו

דוידי פרל בצעדת הל"ה
דוידי פרל בצעדת הל"ה
גרשון אלינסון

בראיון לערוץ 7 פורס ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין שורה ארוכה של שאלות סביב פרשת הל"ה שבימים הקרובים יצוינו מלאת 68 שנים להתרחשותה.

את דבריו אומר ד"ר מילשטיין על רקע התאריך ג' בשבט שחל היום, תאריך המוכר בקרב חוקרי מורשת הביטחון של צה"ל כיום הציון ל'קרב ג' בשבט', קרב אותו מגדיר מילשטיין כאחד ההרואיים ביותר בתולדות צה"ל. הוא מצידו אף תוהה מדוע מצאה הציונות הדתית לנכון לראות בפרשת הל"ה מיתוס הראוי לנשיאה על נס בעוד הגיוני ונכון יותר היה לעשות זאת לקרב שקדם לאירוע, קרב ג' בשבט.

על קרב זה אומר מילשטיין כי זהו "הקרב המפואר ביותר בכל מלחמות ישראל החדשות", לא פחות. להערכתו בעוד מאות שנים מקרבות העצמאות יישאר במלוא תפארתו קרב זה ולא קרבות אחרים שבהם עורבבה אמת בשקר, טיוח בהסתרת עובדות.
כאלפיים ערבים עלו לתקוף את גוש עציון ומחלקת פלמ"ח אחת, בת עשרה לוחמים בסך הכול, עמדה נגדם והניסה אותם לכל עבר.

ד"ר מילשטיין מספר על תמצית אירועי הקרב ההוא כאשר כאלפיים ערבים עלו לתקוף את גוש עציון ומחלקת פלמ"ח אחת, בת עשרה לוחמים בסך הכול, עמדה נגדם והניסה אותם לכל עבר. בדבריו הוא מציין כי הקרב ההוא התרחש ביום ולא בלילה שנחשב אז ל"ידידם" של הלוחמים.

"כל הקרב נמשך יום שלם. מי שתקף היו ערבים שהקיפו את גוש עציון, כבשו מוצב אחד והתקרבו לעבר מרכז הגוש, לעבר חירבת זכרייה, ואז נפגעו כמה. אחרי שהכיתה בפיקודו של אריה טפר תקפה הצטרפו עוד כמה אנשים למרדף והעסק התפתח, אבל מי שתקף ומוטט וגרם לערבים לברוח היתה אותה כיתה".

ממשיך מילשטיין ומתאר את אירועי אותו היום כאשר בקרב נהרגו שלושה ונפצעו תשעה, חלקם מתושבי הגוש. בשלב זה שיגר עוזי נרקיס, מפקד הגוש, מברקים לירושלים שהפצועים במצב קשה ומוכרחים לפנות אותם או לשלוח חומרי רפואה ופלזמה. הרבה פעמים באירועים כאלה המפקדים הגזימו. נרקיס היה בדרגה של סמג"ד והוא הגזים כדי שמפקדת המחוז בירושלים יעשו משהו לפינוי הנפגעים או שישלחו פלזמה. בסופו של דבר הוחלט שלהוציא אותם מגוש עציון לא ניתן, הגוש היה מוקף ישובים ערבים שנפגעו וחששו שמכוניות שיישלחו ייפגעו והפצועים ייהרגו, ולכן הפתרון הכי טוב היה באמצעות הבריטים אבל הם יכלו לעשות זאת רק למחרת, ביום חמישי". כיוון שכך, על מנת שלא להמתין לשירותיהם של הבריטים "הוחלט לשלוח לגוש עציון בשעה אחת עשרה בלילה ארבעים איש בפיקודו של דני מס".

בשלב זה מבצע מילשטיין "הפסקה מתודית" בתיאור האירועים ומציין פרטים אודות דני מס, שמונה בשישי לדצמבר למפקד גוש עציון. "ב-11 לחודש הייתה פרשת 'שיירת העשרה', שיירה של מכוניות שהובילו מצרכים מירושלים לגוש עציון, הם עלו על מארב בדרך ודני מס עם נוטרים ופלמ"חניקים ואנשי ביטחון נוספים הסתלקו משם למשטרת בית לחם. הערבים תקפו את המשאיות והטנדרים והרגו את רוב האנשים – עשרה נהרגו, וזה נחשב למכה גדולה מאוד", אומר מילשטיין המציין כי מלחמת העצמאות החלה כמעין אינתיפאדה שבה נספרו הרוגים ופצועים בודדים וכאשר נהרגו באירוע אחד עשרה בני אדם הדבר נחשב למכה משמעותית. בעקבות האירוע ההוא נפגעה יוקרתו של דני מס והוא הוחלף והועבר מגוש עציון לירושלים, שם מונה לסגן מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח תחת צבי זמיר ובמקומו מונה עוזי נרקיס".
כל אותו מסע היה למעשה כבר בלתי נצרך שהרי ביום שלמחרת כבר העבירו הבריטים מגוש עציון לירושלים את הפצועים שלמענם יצאו אנשי המחלקה, כך שנחיצותו של המסע התייתרה לחלוטין, "כל העילה המקורית ליציאה מיידית עם כל האמצעים כבר לא הייתה...

"לדני מס, אם כן, היה מחדל בעברו והוא רצה לכפר על זה ולכן דרש בעצמו שהוא יהיה זה שיוביל את האנשים ב-11 בלילה לגוש עציון. חלק מהקבוצה היו אנשי פלמ"ח וחלק מחטיבת עציוני של ירושלים. לשניים לא היה נשק ויצאו 38. הם יצאו באחת עשרה בלילה מאזור מלחה וטעו בדרך, הם הגיעו למצוק, שמעו יריות וחזרו חזרה לירושלים. הם הלכו לסמינר בית הכרם למנוחה ותוכנן שילכו למחרת שוב". מילשטיין מעיר כי במקום לשכן אותם במקום עם מיטות ראויות נשלחו הלוחמים לנוח על מחצלות, "זה לא בדיוק מנוחה", כלשונו.

מילשטיין תוהה מדוע הוחלט שאותם אנשים הם יהיו אלה שילכו שוב למסע, ולטעמו גם בהחלטה זו היה ליקוי, ובעיקר כאשר בוחנים את הרכבה של המחלקה – "הם הלכו שוב יחד עם דני מס, אבל את אנשי חטיבת עציוני החליפו באמנון מכאלי בן ה-16 שלא היה בפלמ"ח או בחי"ש ושני בחורים בני 17. כלומר, מדובר כאן, גם באופן מוחלט וגם בהתייחס לימים ההם מדובר בפעולת קומנדו מיוחדת שצריך עבורה את הלוחמים הכי טובים שיש, ולתקוע שם שלושה כאלה זו בעיה. אומרים שלא היו אנשים, אבל זה לא נכון. היה בירושלים גדוד וחטיבת עציוני עם אנשים מנוסים, והארגון עצמו היה לקוי מאוד".
את אנשי חטיבת עציוני החליפו באמנון מכאלי בן ה-16 שלא היה בפלמ"ח או בחי"ש ושני בחורים בני 17. כלומר, מדובר כאן, גם באופן מוחלט וגם בהתייחס לימים ההם מדובר בפעולת קומנדו מיוחדת שצריך עבורה את הלוחמים הכי טובים שיש, ולתקוע שם שלושה כאלה זו בעיה.

"ואז הגיע עמוס חורב, מפקד אחד המחוזות בירושלים ושנה קודם פיקד על פלוגה הפלמ"ח בקריית ענבים, והוא הציע לדני מס ללכת דרך הר-טוב, וזו כבר הבעיה השנייה. מהר טוב במסלול שהם הלכו אמורים היו ללכת 28 ק"מ. ללכת את המרחק הזה עם חגור פילים, ציוד רפואה ואמצעי נפץ ולחימה נוספים, מרחק כזה בדרך הררית בלילה, הסיכוי שיצליחו להגיע - לא שני אנשים בעלי כושר אדיר אלא קבוצה כזו - הוא סיכוי קטן", אומר מילשטיין הרואה גם בקבלת הצעתו של חורב כמחדל נוסף שכן "דרך קרמיזאן היו 14 ק"מ ודרך קריית ענבים 18 ק"מ".

עוד הוא מוסיף ואומר כי בהתחשב במרחק הגדול נכון היה לצאת הרבה יותר מוקדם מאחת עשרה בלילה ולפחות להגיע אל השטח שבין בית צוריף לגוש עציון, שטח שבו כבר ניתן להמשיך מבלי להיתקל בכפרים עוינים.

על כל אלה מוסיף מילשטיין וקובע כי כל אותו מסע היה למעשה כבר בלתי נצרך שהרי ביום שלמחרת כבר העבירו הבריטים מגוש עציון לירושלים את הפצועים שלמענם יצאו אנשי המחלקה, כך שנחיצותו של המסע התייתרה לחלוטין, "כל העילה המקורית ליציאה מיידית עם כל האמצעים כבר לא הייתה. נכון שניתן היה לשלב במשימה יעדים נוספים, אבל כבר לא בער כל כך להגיע במהירות. אפשר היה להגיע דרך כפר מנחם בדרך ידידותית הרבה יותר".

ממשיך ד"ר מילשטיין ומתאר את אירועי הלילה: "כשיצאו לדרך אחד ההולכים התקשה ללכת ולכן עצרו בכמה מקומות והחליטו להחזיר אותו בגלל שהיה לו נקע, אבל המחקר מגלה שלא היה לו נקע אלא התקפת אסטמה. ראוי שלפני מבצע כזה יבדקו את האנשים שלא אסמאתיים. שלחו איתו חזרה עוד שניים כאשר אחד מהם היה סייר. לאלה שהלכו לגוש עציון היה סייר משלהם, אבל הסייר שחזר עם האסמאתי היה מנוסה הרבה יותר והכיר את השטח טוב מאוד, כלומר החזירו חזרה את הסייר הטוב ביותר שיכול היה להוביל אותם בדרכים טובות הרבה יותר. כאשר הגיעו להר-טוב התביישו ולכן נשאו אותו על הגב וסיפרו שהיה לו נקע ומזה נולד סיפור הנקע".

מילשטיין מדגיש בדבריו כי לציון העובדות הללו יש ערך מיוחד משום שהן מלמדות על האווירה והתרבות של שקרים והסתרת מידע במקום לומר את האמת הפשוטה.
הסייר שחזר עם האסמאתי היה מנוסה הרבה יותר והכיר את השטח טוב מאוד, כלומר החזירו חזרה את הסייר הטוב ביותר שיכול היה להוביל אותם בדרכים טובות הרבה יותר.

הלאה להמשך המסע: "הדבר הבא היה קריטי ברמה הטאקטית. הם הגיעו לגבעה ושם היו צריכים לרדת. יש שם מזלג ואדיות - ואדי אחד לכיוון צוריף שבמדרון הקדמי של ההר, ווואדי אחר לכיוון הכפר ג'אבע שבראש הגבעה. התכנית הייתה לעבור דרך ג'אבע ושם לא לפגוש שום ערבי שיסכן אותם, אבל הם טעו ופנו לצוריף, נכנסו לתוך הכפר צוריף ושם עלו על מחנה אימונים של עבד אל קאדר אל חוסייני. כל זה ידוע לי משום שבדיוק בצוריף היה אז קצין מודיעין בריטי שהייתה לו חברה יהודיה. הוא התגייר אחרי מלחמת העצמאות ופתח משרד נסיעות בתל אביב, וראיינתי אותו על זה והוא תיאר את כל הפרטים כמי שהיה שם".

בצוריף, ממשיך ומספר מילשטיין, "חלק נהרגו מיד וחלק ברחו, והערבים רדפו אחריהם ברגל ובסוסים עד האזור של גבעת הקרב, ושם התרחש אותו הסיפור המפורסם שבסופו של דבר נשאר האחרון שתקפו אותו וירה עד שנשארה לו רק אבן ביד. מבחינת אותו לוחם זו מלחמת גבורה, אבל סך הכול האירוע הוא לא אירוע שראוי להתפאר בו".

מילשטיין אינו מסתפק בכך ומוסיף עוד כמה התנהלויות בעייתיות סביב הקרב ההוא – "כיוון שהם לא הגיעו ואנשי גוש עציון חיכו להם הם שלחו הודעה שהם לא הגיעו ונשלחו מטוסים, כשאחד הטייסים היה עיזר וייצמן, והמטוסים דיווחו על התקהלות ערבית ורכב של הצלב האדום, ולמרות זאת לא שלחו כוח סיוע. לא מדובר במרחק גדול ובגוש עציון היו 450 לוחמים ובמקביל למטוסים שלחו חולייה כדי לבדוק אם צריכים עזרה. החוליה חזרה וסיפרה ששומעים יריות, אבל מגוש עציון לא שלחו עזרה. ניתן להניח שכוח של ארבעים או חמישים איש בראשות אריה טפר הדבר היה יכול לסייע, גם אם לא להציל את כולם".

את הגוויות של אנשי המחלקה הביאו הבריטים על ידי מפקד משטרת חברון "ולערבים שילמו סכום גדול על כל גוויה שיביאו עם חמורים. אחר כך כשהגיעו הגוויות התברר שהתעללו בהן כפי שהערבים נהגו להתעלל, ולכן החליטו שאת ההורים של החללים לא להביא למקום ולא להראות להם את הפצועים".

על ראשית שלב ההסתרה ויצירת המיתוס סביב הקרב אומר ד"ר מילשטיין כי לאחר האירוע הוחלט שלא נכון יהיה לחשוף את נתוני האמת על מנת שלא לפגוע במורל ועל מנת שלא ייחשפו כשלי המפקדים בפלמ"ח, עובדה שהייתה יכולה להביא לפירוקו של הארגון, וכך, לאחר הסתרת האמת נולד מיתוס.

מילשטיין רואה בהסתרה ובעיוות הנתונים תוך יצירת מיתוסים שרשרת ליקויים הנמשכת מאז ועד ימינו אלה, "מי שלא הפיק את לקחי הל"ה אכל אותה בלטרון, מי שלא למד את הלקח בלטרון אכל אותה במיתלה, מי שלא למד את הלקח במיתלה אכל אותה בגבעת התחמושת, מי שלא למד בגבעת התחמושת אכל אותה בחווה הסינית, ומי שלא למד שם את הלקח אכל אותה בסולטן יעקב, והתוצאה היא שאנחנו לא מרתיעים את הערבים, ולמרות שידם בכל ההתמודדויות הצבאיות על התחתונה, הם מגיעים למסקנה לאור מה שהם רואים בשדה הקרב והמחיר שאנחנו היהודים משלמים שבסיבוב הבא ישיגו יותר, ומטרתם להתיש אותנו, ולכן התרבות הזו של יצירת מיתוסים מאירועי כישלונות ומחדלים, זה אולי תורם למוטיבציה אבל הם גורמים לנזק לאומי גדול מאוד בכך שאנחנו לא מפתחים יכולת צבאית ברמה גבוהה אלא נושאים איתנו ליקויים ומתווספים ליקויים נוספים".

בשלב זה של השיחה אתו מעלה ד"ר מילשטיין תהייה המופנית בעיקר כלפי הציונות הדתית,
אני מסכים שצריכים מיתוסים, אבל הנה מיתוס הל"ה הוא מיתוס ידוע ועל קרב ג' שבט כמעט אף אחד לא יודע עליו. למה לא להפוך את קרב ג' שבט למיתוס של בני עקיבא ושל הציונות הדתית? זה אחד הקרבות המוצלחים בתולדות קרבות ישראל.
אבל לא רק כלפיה: "הל"ה הוא מיתוס של כל הישראלים ובעיקר של בני הציונות הדתית, ואני שואל שאלה את המאזינים – אני מסכים שצריכים מיתוסים, כך אומרים כולם, אבל הנה מיתוס הל"ה הוא מיתוס ידוע ועל קרב ג' שבט כמעט אף אחד לא יודע עליו. למה לא להפוך את קרב ג' שבט למיתוס של בני עקיבא ושל הציונות הדתית. זה אחד הקרבות המוצלחים בתולדות קרבות ישראל. במקום לעשות מהקרב הזה כמו קרב אמאוס בחרו דווקא בל"ה כדי לעשות מיתוס, ובזה שיתפו פעולה עם מפקדי הפלמ"ח שרצו להסתיר את מחדליהם".

מילשטיין נשאל אם יתכן והפיכת אירוע הל"ה למיתוס היה מהלך קל יותר בהיותו מגובה על ידי הממסד ואולי משום כך נוח היה לה לציונות הדתית לפנות לאפיק הזה. במענה הוא אומר כי לטעמו "אני אומר לחבריי בציונות הדתית שהגיע הזמן שלא יאכלו מהכף של השמאל ושל הציבור שיש לו אינטרס להסתיר ויחקרו לבד. צריך לפתח באופן עצמאי, מחוץ לממסד הדתי, תרבות צבאית אמיתית אותנטית שיורדת לשורשי הדברים. למה צריך לקבל את ההסתרות של האינטרסים של מי שעומד בראש הצבא? צריך ללמוד את הדברים והאינטרס שלנו הוא שהצבא יהיה מספיק חזק כדי לגבות מטרות לאומיות, ואם הוא חלש גם מוטיבציה גדולה לא תעזור".