בשבע מהדורה דיגיטלית

הסופר-ציונות של נוער הגבעות

אחרי שמחדלי הממשלות דחקו אותם לפינה, הציונות הדתית צריכה להתחיל לדבר עם נוער הגבעות בגובה העיניים

יהודה כהן , ד' בשבט תשע"ו

אולי המסר האידיאולוגי שבפיהם יאתגר אותנו לשיח פורה עימם.
אולי המסר האידיאולוגי שבפיהם יאתגר אותנו לשיח פורה עימם.
צילום המחשה: מתניה טאוסיג, פלאש 90

שנתיים שוטטתי בין גבעות השומרון ובנימין, עד שמצאתי את מקומי כנער צעיר ביישוב חוות גלעד.

שם, בעולם מלא עשייה, המחובר לאדמה ולמרחבים מתוך אמונה ושליחות, מצאה נפשי מנוח.

במקום זה קבענו לבסוף את מגורנו, אשתי ואני. כיום, עשר שנים לאחר מכן, אני עובד עם נוער בוגר בחוות גלעד מטעם המועצה האזורית.

דברים הנכתבים והנאמרים עליהם, על הנוער שהפך ללא פחות מ"אימת הדמוקרטיה", בשנים האחרונות ובעיקר בשבועות האחרונים, לא משאירים אותי אף פעם אדיש. את המציאות לגביהם – לא דמיונות – אני מכיר היטב.

על דבר אחד בסיפור הזה ודאי לא ניתן לחלוק: "טיפול במקלדת" לא יועיל פה. אין תחליף לכיתות רגליים וחיבור נפשי ואוהב. מי שכוונתו לתקן, ישאיר את הכיסוח מחוץ לתחום.

שלא ניתמם. זכויות היוצרים ליצירה שנקראת "נוער הגבעות" שייכות למדינת ישראל. הנוער הזה הוא תוצר של תהליכים היסטוריים שהתרחשו כאן בשנים האחרונות. הוא לא צנח מאי-שם.

הציונות הדתית אכן הצליחה לגדל נוער שלקח ברצינות את האידיאולוגיה שבבסיסה. אך מאידך, ממשלות השמאל, תהליך אוסלו ותקופות הדמים הקשות שעברו על המתנחלים, הקפאת הבנייה והמחנק הלאומי הניעו את תנועת העלייה לגבעות, בעידוד משמעותי של ממשלות ישראל. בד בבד, עברה ההתיישבות ביש"ע תקופת מאבק ממושכת על עתידה. שיאיה היו גירוש קטיף, עמונה, חוות גלעד ועוד.

אל תוך תקופה סוערת ורבת תהפוכות והתמודדויות זו גדלו בני הנוער הללו. דם, רצח ושכול היו מנת חלקם היומיומית משך תקופה משמעותית ומשפיעה בחייהם. זעם, תסכול ושנאה לממסד שהתנכל להתיישבות המדממת פצעו את נפשם בקרעים עמוקים. ההפקרות הביטחונית ששררה במדינה בשנות אוסלו, תוך התכחשות לארץ ישראל, גבתה מחיר היסטורי בל יימחה. ציניות פוליטית ממסדית, סתימת פיות, נבזות תקשורתית והתנכרות מערכתית ששלטו פה תחת הנהגתם של מנהיגים מושחתים, השלימו את התהליך המתבקש של יצירת תנועה עממית משמעותית של בני נוער המבקשים קומה חדשה בגאולה. היא הלכה ופרחה בגבעות יהודה ושומרון. אין זו תנועה אנטי-ציונית, כפי שנוח לפעמים להאשים, אלא סופר-ציונית. המדינה והממסד נתפסו שוב ושוב כישויות רדודות, נמוכות, מדשדשות, שמהן לא תצמח עוד גאולה.

כשהגיעה שעתם של בני הנוער הללו להתייצב בלשכת הגיוס פעל הממסד באטימות. במקום לזרוק להם גלגל הצלה ולחבק אותם אל כור ההיתוך הישראלי, הם נבעטו בשרירות לב ובציניות אל חדר הקב"ן. בחדר אחר חיכו להם אנשי שב"כ לשיחה משפילה. כמה שיישמע הדבר ציני ומופרך, חוויית הגיוס העמיקה את תחושת הניכור כלפי הממסד. מי רוצה להתגייס לצבא ששונא אותו? 

חוד החנית של הנוער הזה גר באוהלים, ללא תשתיות מים וחשמל, בתנאי מזג אויר משתנים של שרב, גשם זלעפות ואף שלג, בעולם שבו כל נער ונערה ממוצעים מכורים לסמארטפון שלהם. תחומי העניין בשיחות היומיום שהם מנהלים ביניהם נעים בין אמונה ועבודת ה' לבין גאולה, מלכות דוד ובית מקדש. אם אכן מנסים אנו באמת ובתמים לחנך לאידיאליסטיות צרופה, הרי שמוחם הקודח הוא חלומו הוורוד ביותר של כל ר"מ בישיבה תיכונית. תוכניותיהם "המשיחיות והפנאטיות" גודשות, אבוי, את סידורי התפילה: "ומלכות בית דוד תחזירנה למקומה במהרה בימינו".

חוד החנית הזה גדל בגבעות, מחונן את עפר הארץ בחקלאות ובבניין, בונה חורבה מחורבות ירושלים, ומייחל לחיות חיים שקטים תחת גפנו ותחת תאנתו. פעילות השב"כ והמשטרה כלפיהם במקרים בהם מתעורר חשד לעבירות פליליות מבוצעת תמיד ברגל גסה, לא מידתית בעליל, מתוך איבוד עשתונות מערכתי של מדינה שבארגז הכלים שלה יש רק כלי אחד: פטיש 5 קילו. 

יכולת ההכלה של הציבור הדתי לאומי התעצמה עם השנים. את החילונים למדנו לאהוב החל משנות בית הספר היסודי. בפי כולנו שגור הביטוי "תינוקות שנשבו", וחונכנו על ברכיו של אהרון הכהן "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". עם השנים השתדרגנו, ולמדנו שגם תינוקות ששנו ולמדו ופרשו ודיתל"שו ראויים לקירוב ולאהבה, ואפילו למילת הבנה. אם תענוד עגיל בגבה ותגדל שיער ראשך – ראוי אתה לאהבה.

כאן נעצרת יכולת ההכלה. פאות ארוכות, כיפה גדולה ושאיפות קדושות מדי? את זה קשה לנו לעכל. כש"מערכת העיכול" נתקלת בקשיים חינוכיים אנו מתפתים "להעיף" סטירה. לגנות, להתכחש, לכנות בשמות גנאי.

אך ישנה דרך אחרת. בשנים האחרונות אני זוכה לקחת חלק במהלך מערכתי המנסה להגיע אל כל נער באשר הוא שם, על מנת לחבר אותו ולהעצימו. בהמשכו של תהליך זה אנו רואים פירות חינוכיים מבורכים. על מנת להעצים מגמה זו, חשוב שראשי הציבור והרבנים יכירו בחשיבותה של הפעילות ויהיו שותפים לחיזוקה. תחילתו של החיבור יבוא כאמור במפגש בלתי אמצעי של אהבה ורצון להקשיב, שאין תחליף לו.

הנוער הזה עייף מביקורת. נפשו שרוטה זה מכבר מגינויים. הופנו אליו בחייו עורף ועוד עורף ועוד עורף. כעת הוא מחכה להארת פנים. ואולי המסר האידיאולוגי שבפיו יאתגר אותנו לשיח פורה עימו.