באחד הקטעים המופלאים בספרו (המופלא לכשלעצמו) 'חמש דקות מכפר סבא' כותב חגי סגל: "לפי החלטת מועצת העיתונות מ-1974, הזעם הוא פתיח קבוע לכל פריט מידע הנוגע למתנחלים, עם או בלי קשר לסוג המידע... עיתון בוקר ידוע פרסם רק אתמול ידיעה מאת כתבו בשטחים, שנפתחה ככה: "המתנחלים זועמים. רשת חנויות הביגוד זארה פותחת סניף באריאל". ידיעה נוספת של אותו כתב, מהחודש שעבר, הייתה בעלת פתיח דומה: "זעם בקדומים. תושב היישוב הרוויח 20 מיליון בלוטו".
בהמשך הפרק מנתח סגל את יתרונות הזעם כפי שפותח בהתיישבות: "...כך מלווה אותנו הזעם המדומה זה העשור הרביעי 
דיין רגילה כבר לאיומים בתביעות דיבה של עשרות מיליוני שקלים, היא רגילה גם לצווי עיכוב שידור ממש עד הרגע האחרון, אבל הפעם, כך מסתבר, היא הגזימה. להציג במערומיו את השמאל הקיצוני? זו כבר ממש בגידה
ומשרת בנאמנות את האינטרסים הציוניים של מפעל ההתיישבות. הוא אמנם מונע מאיתנו להתנחל בלבבות, כי העם לא אוהב אנשים עצבניים, אך מאפשר לנו להטיל את חיתתנו על גורמים עוינים ועל דרג מקבלי ההחלטות...", וממשיך סגל המתאר עיתונאי שמתקשר כדי לבחון את רמת הזעם המקומית בעקבות בקבוק תבערה שיודה על אוטובוס, "אין לי שביב של מושג על איזה בקבוק תבערה הוא מדבר והצצה חטופה מהחלון לא מאבחנת תכונה מיוחדת... סתם יום של חול מעבר לקו הירוק, אבל איך אפשר לאכזב את התקשורת? תגובה אדישה של המתנחלים לפעולת איבה פלשתינית עלולה למוטט את אושיות תפיסת העולם העיתונאית בכל הנוגע למתרחש מעבר לקו הירוק, ולכן אני מדווח להוא מהרדיו ש"יש פה זעם נורא. זה בקבוק התבערה השלישי בתוך שבוע ואנחנו פשוט מתפוצצים".
אז זהו, מסתבר שהמונופול של הימין והמתנחלים על הזעם נשבר. מסתבר שבשמאל יודעים לזעום, אוהו איך שיודעים שם לזעום. קחו לדוגמה את העליהום שלו זכתה מזה שבוע אילנה דיין מאז פרסמה בתכניתה 'עובדה' את תחקיר עזרא נאווי.
עשרים שנות תחקירים, מאות תכניות ומי יודע כמה מצלמות נסתרות שהציגו את מרכולתן במשדריה של הגברת דיין לא הניבו את המתקפה האחרונה. דיין רגילה כבר לאיומים בתביעות דיבה של עשרות מיליוני שקלים, היא רגילה גם לצווי עיכוב שידור ממש עד הרגע האחרון, אבל הפעם, כך מסתבר, היא הגזימה. להציג במערומיו את השמאל הקיצוני? זו כבר ממש בגידה. נראה שאם המונח 'מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו' לא היה תפוס כבר על ידי הימין ביחס לאלון ליאל ו'שוברים שתיקה' היו בשמאל מגיבים בדיוק במינוח הזה.
דיין ועמרי אוסנהיים, תחקירן 'עובדה', הוגדרו בידי עיתונאים כעיתונאים חלולים חסרי עמוד שדרה, כעושי דברו של השלטון ונמושות המשמשות כלי ביד הפשיזם. אביר השמאל גדעון לוי שהוזמן לאולפן 'עובדה' כדי להגיב התמלא חרון אף למראה התשדיר, ובפנים חמורות ועיניים רושפות אש זועמת קבע כי השידור הוא מעשה חמור מאוד מבחינתה של אילנה דיין.
איך את, אילנה דיין, מעזה לעשות לנו את זה, אה? הרי התקשורת נועדה לשרת אותנו ולא את ההם. מ'כפת לנו עכשיו סיפורים על החוויות שהביטחון המסכל מעביר פלשתינים שהעזו למכור אדמות למתנחלים? מ'כפת לנו חופש הדיבור וחופש העיתונותבמאמר שפרסם ב'הארץ' תיאר לוי את 'עובדה' כמפיצת וירוסים של הסתה ונותנת יד למקרתיזם. הוא קבע שבתשדיר "נבל עלה התאנה. גם מראית העין של המהוגנות והמקצועיות אבדה".
עמירה הס כתבה באותו עיתון שכל אותו תחקיר אינו תחקיר עיתונאי בכלל אלא "כתבת תדמית לארגונון שב"כ מופרט כביכול". לדבריה אם זה היה תחקיר של ממש היה עולה בו "הרקע וההקשר לדברי נאווי: הנכלוליות והאכזריות של סוחרי הקרקעות היהודים ומשת"פיהם, שיטות הרמייה, הכחש וההפחדה שלהם", דברי הגברת הס, תושבת רמאללה.
חגי מטר, פעיל שמאל צעיר יותר אבל פעיל משמעותי במרחב השמאלנות הישראלית, זועם גם הוא וכותב על דיין "היא לא נותנת שום הקשר, שזה חלק מחובתה של עיתונות. לא על דרום הר חברון, לא על הנישול המתמשך שם, לא על סוחרי קרקעות נוכלים ורמאים, כלום. כל מה שיש זה הצטרפות לקמפיין הכללי נגד השמאל, בלי שום ביסוס עובדתי". ממשיך מטר ומטיח את ביקורתו בדיין: "השאלה האמִתית היא איך זה קורה שכלי תקשורת מרכזי בפריימטיים חובר בלי טיפת ביקורתיות לארגון לא מוכר, ובלי לשאול שאלות רציניות או להצליב עובדות מרים כתבה שכל מטרתה להתנגח בשמאל, בלי שום בסיס של עובדות לא על השמאל ואפילו לא על האדם האחד שבמרכז הסיפור".
מציטטות אלה ומדומותיהן ברחבי התקשורת שלנו ניתן בהחלט להגיע למסקנה שהשמאל למד לזעום, ובסך הכול זה די מובן. בואו נאמר את מה שהיו רוצים החברים בשמאל לומר לאילנה דיין אלמלא היו נדרשים להתנסח בנימוס – איך את, אילנה דיין, מעזה לעשות לנו את זה, אה? הרי התקשורת נועדה לשרת אותנו ולא את ההם. מ'כפת לנו עכשיו סיפורים על החוויות שהביטחון המסכל מעביר פלשתינים שהעזו למכור אדמות למתנחלים? מ'כפת לנו חופש הדיבור וחופש העיתונות. את, אילנה, שייכת לנו ואת צריכה להמשיך ולהתמקד בדברים הנכונים, בכיבוש, בפליטים, בראיונות של ג'ון קרי שמאיים עלינו, דברים כאלה.
זהו זה. נשבר מונופול הזעם, אבל בעוד זעמו וחרונו של הימין התעורר על אזלת יד מול אירועי טרור קטלניים, בשמאל הזעם גועש ורועש בעקבות חשיפת אמִתות לא נעימות.
בעוד זעמו וחרונו של הימין התעורר על אזלת יד מול אירועי טרור קטלניים, בשמאל הזעם גועש ורועש בעקבות חשיפת אמִתות לא נעימותשתי מסקנות מרכזיות לסיכום:
א' – השמאל אמנם מתהדר בחופש עיתונות, אבל רק בתנאי שתהיה זו העיתונות שלו.
ב' – השמאל עדיין משוכנע שהתקשורת היא נחלתו הפרטית, ואיש לא ייגע לו בצעצוע שלו.
כאן ראוי להוסיף קטעים מתוך מאמר תגובה של דיין מול מקניטיה ורודפיה: "יש לנו חדשות בשבילכם: אנחנו לא עובדים אצלכם. לא אצל אנשי 'להב"ה', ולא אצל 'תעאיוש'. לא אצל 'נוער הגבעות', ולא אצל 'בצלם', לא אצל בנט ולא אצל גלאון, ולא אצל ביבי או כחלון, או יאיר לפיד. יש לנו מלאכה ברורה: להביא את הסיפור, לוודא שהוא אמתי וחדש וחשוב. ויש לנו מחויבות לעשות את זה בלי מורא ובלי משוא פנים.
מה פרסמנו בכתבה של עמרי ומתן? הבאנו סיפור על אחד מוותיקי הפעילים למען זכויות אדם (דווקא איש די מוכר ורב פעלים), שפועל יחד עם פעילים אחרים – גם איש "בצלם", גם איש "תעאיוש" – כולם מנהלים מהלך מתמשך, צעד אחרי צעד, מתוך כוונה ברורה ומפורשת למסור אדם לידי הביטחון המסכל של הרשות הפלשתינית, שם מחכה לו – כך לפי נאווי עצמו – גורל מר של עינויים ומוות. אולי מישהו מאבירי זכויות האדם מוכן להסביר לי: זה עניין של מה בכך? אפשר להשאיר את זה לפני ה"אבל" ואחר כך לשכוח את חומרת העניין?"
יאללה חברים בשמאל, אנחנו מחכים לתשובה.
אגב, מישהו שמע את הפוליטיקאים של השמאל מוזמנים לאולפני הטלוויזיה ושידורי הרדיו כדי לגנות את מר נאווי וחבורתו? איך קורה שכאשר רק נשמע בדל זמזום עוקצני ולא נעים מהימין וכבר נדרשים מנהיגי הימין, רבנים, פוליטיקאים, מחנכים, אנשי התיישבות ומנהיגי עבר, לעבור בסך ולגנות את העשב השוטה שצמח בערוגותיהם. משום מה, שום רזי ברקאי או אריה גולן למינהו לא זימן לאולפניו את הגלאונים והגילאונים כדי שאלה יתנצלו, יגנו או יסבירו. להם זה עובר בשקט. נראה לי שהסיבה גלומה במסקנה ב' שנרשמה לעיל, ואולי סתם אף אחד מהרזי ברקאים לא רוצה לספוג את המתקפה שעוברת עכשיו אילנה דיין.
---
מתוך מגזין ערוץ 7