בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם מרדכי שומרון

בן 59. תושב בני דקלים. נשוי למיכל, אב לארבעה וסב ל-16. אגרונום, מנהל מחלקת המחקר המדעית של מכון התורה והארץ

עפרה לקס , י' בשבט תשע"ו

מרדכי שומרון
מרדכי שומרון
ללא קרדיט צילום

התחלה: מנחם-אב, תשט"ז, מושב תקומה. ההורים, ממקימי המושב, היו בעלי משק. האב גם הדריך את עולי שנות ה‑50 בחקלאות ועסק בהנהלת חשבונות. שני ההורים היו ניצולי שואה.

דור שני: ההורים מיעטו לדבר. בערוב ימיו סיפר וכתב האב מעט על קורותיו. כך גילו ילדיו שהוא עמד מול כיתת יורים שש פעמים. המסר מהשואה הוא "לדעת שאנחנו חיים פה בנס ושום דבר לא מובן מאליו. העיקר זו התפילה", וגם שמחה ביש. כשהיה מסיע את אביו לטיפולים רפואיים בירושלים, נהג האב לומר: "אם היו אומרים לי שאזכה לראות את ירושלים בבניינה, הייתי אומר שזה בלתי אפשרי".

יסודי: בית ספר משותף לקיבוץ סעד ותקומה. "חוויה. קראנו למורים בשמם הפרטי והם היו חברים שלנו". היו גם טיולים שנתיים שכללו כמה ימים בשטח. אחרי הלימודים עבדו הילדים במשקים של ההורים.

תיכון: ישיבת נחלים, "שהייתה אז בשיא תפארתה". הנסיעה לשם ארכה כמה שעות והיציאות היו פעם בשלושה שבועות. זכור לטובה במיוחד הרב יעקב צ'רבוניץ', שהיה ר"מ שלו. בין השניים נמשך קשר חם עד היום. "אני מעריך ומעריץ אותו על גישתו ועל האופן שבו הוא רואה את טובת התלמידים. הוא גם היה זה שגרם לי ללכת לישיבה גבוהה".

ישיבה גבוהה: הכותל. "הצעד שהשפיע עליי יותר מכל דבר בחיים". כשהיה בשמינית, ביקר במקום והאזין לדרשה שנשא התלמיד חיים סבתו, היום הרב. "מאוד הרשים אותי שתלמידים מגיעים לרמה כזאת של אמונה". הוא התפעל מהרב נבנצאל והרב הדרי, איתו מתקיימת מערכת יחסים קרובה של אירוח הדדי. גם החבורה הייתה מיוחדת: "רוב בני המחזור נמצאים היום בעמדות מפתח בכל התחומים".

תנועת נוער: בני עקיבא ביישוב. היה חבר בתנועה, אבל חוויות הטבע והמחנות היו קטנות על המושבניקים. "היינו מגיעים בחצי גז. דיברו על התיישבות וחלוציות, ואנחנו היינו בזה מהבוקר ועד הערב".

צבא: שריון. לשם הלכו כל תלמידי הישיבה. היה זה אחרי מלחמת יום כיפור. "צה"ל היה מוכה והשריון נדפק לגמרי". אחרי מסלול שכלל טירונות חי"ר והכשרת בזק לשריון הם הגיעו לסיני, שם היו במוצבים שונים. היציאות הביתה היו כל 4‑6 שבועות והנסיעה למוצב ארכה 11 שעות. החבורה שהייתה בסדיר המשיכה גם למילואים, "היה לי חברותא שכל מילואים המשכנו ללמוד מהמקום הקודם".

נישואים: בשנה הרביעית ללימודיו בישיבה הגבוהה נישא למיכל, אותה הכיר דרך "אחותה שגרה בתקומה". מיכל, מנהלת מרכז יום לקשיש באבן שמואל, למדה אז אחיות באסף הרופא, וצעדה כל בוקר דרך השוק הערבי כדי להגיע ללימודים בשבע וחצי בבוקר. "הלימודים היו שישה ימים בשבוע בלי התחשבות". שניהם גם עבדו, "אשתי אומרת שלמדנו איך לחיות מעוף אחד שבוע שלם ושיישאר עודף".

הברכה: ארבעה ילדים. הבכור, חגי, רב ועורך דין, גר בטנא עומרים ואב לשישה. השנייה, ליה, מנהלת את מעונות אמונה בראש העין, גרה ברבבה ואם לשישה. אליאסף לומד בהר המור, מלמד בישל"צ, אב לארבעה וגר במעלה הזיתים; ואלירז הצעיר משרת ביחידה מיוחדת בצבא וגר בפרדס חנה.

הפקולטה: אחרי הישיבה החלו הלימודים בפקולטה לחקלאות, שנה אחת בעברית ואחר כך "נאלצנו להיפרד מירושלים" ולעבור לרחובות. הוא למד בוסתנאות והתמחה בגידולים אינטנסיביים, או בשפת העירונים: חממות ופרחים.

מעון: כחלק מגרעין של חמש ומשפחות ורווק, הם אזרחו את היישוב מעון. "ביום הייתי חורש שטחים שהיו שוממים מימי אברהם אבינו, ובערב הייתי בונה את הקראוון שלנו". אחר כך "החלטנו לעשות ציונות".

ציונות: "עברנו לירוחם. אני ניהלתי את מחלקת הגינון, ואשתי ניהלה את בריאות הציבור". השניים גם הדריכו את הגרעין המשימתי הראשון של בני עקיבא במקום. כשהבן הבכור עמד לעלות לכיתה א', הם חיפשו מקום מגורים אחר. "הייתי במילואים בגזרת עזה, וכששאלו מי מוכן לשמור על יישוב חדש בשם נווה דקלים, התנדבתי".

ההצעה: תוך כדי שמירה הציעו לו התושבים לעבור עם משפחתו למקום. "התקשרתי לאשתי, אמרתי לה: יש כאן אוהבי עם ישראל וארץ ישראל, תבואי לשבת. ומאז גרנו שם".

שם: "גן עדן עלי אדמות. אוכלוסייה נפלאה וקהילה למופת. החיים היו מאוד ערכיים מעצם היותנו במקום. אנשים נתנו הרבה מאוד מעצמם והייתה אחווה בין האנשים". בהגיעו ליישוב הוא הקים חברה לגינון מטעם נווה דקלים. "עשינו גינון לכולם, מצפון הרצועה ועד הדרום. זו הייתה זכות גדולה מאוד שנווה דקלים היה יישוב מטופח וירוק. וכך השתדלנו שיהיו כל היישובים. במקביל הקמנו את מכון התורה והארץ".

המכון: לפני 31 שנה התחברו הרב יגאל קמינצקי, הרב יואל פרידמן, אליעזר ברט והוא להקים את המוסד. "חשבנו שהיות שאנחנו גרים באיזור חקלאי, צריך לתת פתרון לשאלות של מצוות התלויות בארץ כמו כלאיים, תרומות ומעשרות ושמיטה".

חלום ירוק: החלום היה ירקות ללא חרקים. "רצינו פתרונות מעשיים ולא להפיק עוד חוברת שתהיה על המדף". במאמצים גדולים, של חקלאים שנרתמו לעניין וגם של אנשי משרד החקלאות, הניסוי הצליח לבסוף. אבל הלקוחות לא האמינו: "כשאליעזר ניסה למכור את הארגזים הראשונים, אף אחד לא רצה לקנות. היום הירקות האלה נמכרים בארץ ובעולם, עומדים בתקני ריסוס והדברה מחמירים ונהנים מאמון של כל הכשרויות".

בית האוצר: התברר שאנשים לא יודעים להפריש תרומות ומעשרות. לשם כך הוחלט לפתוח את קרן המעשרות של המכון, שבה אנשים עושים מינוי: "האדם מפריש את האחוז פלוס מהיבול, ואנחנו נותנים מעשר ראשון ללויים מיוחסים, ואת המעשר עני לעניים" וגם מטפלים בשאר הנושאים.

שמיטה: 'אוצר הארץ' נולד מהמכון, אבל שמירת השמיטה היא לא רק אצל חקלאים שמגדלים ירקות ופירות. "השנה הייתה פריצת דרך בכל הקשור לשמירת שמיטה בגינות הנוי. רוב הרשויות המקומיות בארץ שמרו עליה". כינוס הסיכום והפקת הלקחים היה בגני הנדיב המטופחים שגם הם, ביוזמת המכון ומשרד החקלאות, שמרו לראשונה את השמיטה שאך זה הסתיימה.

הסיבות הנכונות: הוא מדגיש שגם חקלאים שאוחזים בדעות שונות בתכלית משלו, הסכימו לשמור שמיטה לא ממניעים סוציאליסטיים, "אלא בגלל 'ושבתה הארץ שבת לה''. הם קיבלו את העובדה שזו הארץ של ה', ואין לי שמחה גדולה מזו". מלבד זה יש הרבה עשייה בראייה עתידית.

כלאיים: "95 אחוזים ממטעי האגסים הם כלאיים. אסור ליצור כלאיים אך מותר לאכול את הפירות, כך שהעניין מתגלגל אל החקלאי". בשיתוף משרד החקלאות הובאו כנות של אגסים מכל העולם ונשתלו במטע מיוחד, שממנו ייבחרו השתילים המתאימים שעליהם יורכבו אגסים באופן מותר. "ויש הרבה ירקות כאלה".

השקדייה פורחת: מדי שנה בט"ו בשבט מתקיים יום העיון השנתי של המכון. השנה הוא ייערך בחווה הציונית בירושלים. מלבד גמר החידון למבוגרים בנושא הארץ ומצוותיה, הוא יכלול גם מושב סיכום על השמיטה שהייתה וגם הכנה לשמיטה תשפ"ב. יהיה גם מושב על בשר ומוסר שיעסוק בהשמדת אפרוחים, עיקור בעלי חיים, מוסר וחקיקה.

מי שחלם: "ישבנו, אנשי המכון, בערב הגירוש והחלטנו שאם חס וחלילה תהיה עקירה, אנחנו ממשיכים עם הכול קדימה ולא עוצרים". זו גם הייתה הקבלה שלו ושל אשתו לגבי החיים הפרטיים שלהם. "לא ארזנו כלום לפני הגירוש. ניסו לגרש אותנו חמש פעמים והחיילים יצאו בדמעות. כשהתעוררנו יום אחרי הגירוש במלון, החלטנו שאנחנו ממשיכים, שאנחנו מקימים יישוב".

להקים יישוב: "זכיתי להיות פרויקטור במשך שמונה שנים. המדינה אמרה לנו: 'לא ניתן לכם להקים יישוב חדש'. אנחנו אמרנו: על אפכם ועל חמתכם נקים". גם הירוקים "עשו לנו צרות צרורות", אבל בתום שנות המתנה ארוכות הם הקימו את בני דקלים.

בני דקלים: יישוב שממוקם במזרח לכיש והוא הגדול באזור. "כמו נווה דקלים, יש בו מקום ל‑500 משפחות, והיום אנחנו כבר בשלב ב'. יש כאן בית ספר אזורי פעיל ובקרוב תהיה חנוכת מקווה. קלטנו בשמחה משפחות צעירות וצעירות ברוחן. ואני מודה למשפחות שהמתינו תשע שנים בקראוונים כשהן לא יודעות אם בסוף יהיה יישוב או לא".

בחירת השם: "אבשלום קור ייעץ לי לקרוא ככה ליישוב, הוא אמר שכל יישוב שנקרא 'בני' זכה לחזור לשם". אשתו והוא לא קרעו קריעה על הגוש ולא נפרדו ממנו. "בנינו את ביתנו בבני דקלים אבל הוא זמני עד שנחזור לגוש קטיף. מדי מוצאי שבת אנחנו שרים 'לעד חיה בלבבנו' ומוסיפים בית על החזרה לגוש. הנכדים שלנו יודעים שאם אנחנו לא נזכה, הם יחזרו".

אם זה לא היה המסלול: "בטוח לא הייתי פקיד". ההנחה היא שבכל מקרה הוא היה מוצא את עצמו "עוסק בחיבור שבין חקלאות לתורה".

ובמגרש הביתי

בוקר טוב: מתפלל בשש ומשתדל להגיע לעבודה מוקדם. המכון ממוקם בשבי דרום, והעבודה כוללת מחקרים, הדרכה, שטח ופגישות. "היום שלי מגוון".

דיסק ברכב: יהורם גאון. עם זאת, הנסיעות הארוכות מוקדשות לטלפונים, האזנה לחדשות ובעיקר "לארגון המחשבות".

שבת: בדרך כלל באים לפחות חלק מהילדים, ואז הארוחות כוללות חידונים לנכדים, זמירות בליווי קולות ילדותיים וגם דברי תורה מפי דור ההמשך.

אוכל: "אשתי היא אשת חיל. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. בנוסף לכל היתרונות, היא גם בשלנית מעולה. מה שהיא מכינה, אני אוכל".

עתים לתורה: מלבד העיסוק היומיומי שנוגע לתורה ולהלכה, מקפיד ללמוד דף יומי כבר שנים רבות, "זה לא המחזור השלישי שלי וגם לא הרביעי". הוא מקדיש את הערבים והלילות ללימוד תורה וגם מעביר שיעורים.

פנאי: עוסק בספורט מתוך מטרה לשמור על בריאות, ומטייל מעט מאוד. "אין לי צד של פנאי, יש לי הרבה תורה ללמוד".

אחזקת הבית: "ספונג'ה לא נותנים לי לעשות כי זה חשוב מדי. אני אחראי על שטיפת הכלים, ולכן קניתי מדיח". הוא "שם יד" בבית, "אבל אשתי מנהלת את הכול ביד רמה".

מפחיד: התפילה היא לשלומם של הילדים, שגרים במקומות מורכבים מבחינה ביטחונית.

דמות מופת: הרב הדרי והרב נבנצאל, "בלימוד תורה ובהנהגות. כל אחד מהם הוא דמות מופת בדרכו".

משאלה: לחזור לגוש. "אנחנו מקבלים את הסיבוב שהקב"ה עשה לנו באהבה, אבל נקים את נווה דקלים בעזרת ה'".

כשתהיה גדול: "אמשיך לנסות ולפעול לטובת עם ישראל. נקווה שהקב"ה ייתן לנו כוח".

ofralax@gmail.com