"אמא, ירד שלג, נכון?"
" עושה רושם שכן" אני עונה לילדי ויודעת שהרושם הוא בעיקר תוצר של תפילותי. כמה שאני אוהבת שלג, יותר מכל דבר, את ההתכרבלות בבית, את החופש, את תחושת ה "שבת באמצע השבוע" ...
כל כך רציתי שירד שלג...
לאחר לילה רצוף חלומות קמנו בבוקר, מנסים לקלף מעלינו את שכבות האכזבה, עוד מתלבטים אם לשלוח את הילדים או לא, ורק אני, יוצאת החוצה אל הקור, מביטה לשמים ומתפללת בתפילה חרישית "אנא, ה' עוד קצת פתיתים" .
השלג תמיד עושה לי תחושה כזאת של מן. משהו מהמדבר, כאילו כשיש שלג , יש הגנה, יש מן רוך וחמלה שיורדים מן השמים.
לא אכפת לי שהבית מתמלא בקרח, שהופך למים, שהופכים לכתמי בוץ ולכלוך. .גם לא מפריע לי שהמקרר נפתח ונסגר בלי הפסקה, ומתרוקן עד שניתן לראות בו את המנורה. יותר מכל לא מזיז לי שההמולה בבית לא מותירה מרחב לעבודה, כי שלג, כי חג ויותר מכך, כי זוהי הזדמנות משפחתית להנאה נקיה וצחה מלאה בקערות של קוסקוס שמתגלצ'ים בהם במורד השביל, כאילו היו מחלקיים.
אז הבוקר, לא היה חג שלג.
אני לא יודעת מי נעצב יותר, אני או הילדים.
כלומר, אני יודעת. אני.
לאחר שהבית התרוקן התפניתי פיזית ונפשית לכל ענייני העולם הזה, הזוועות, הכאב והטרור.
לאט פתחתי את ראש המחשב ותהיתי לעצמי כיצד זה עולם כמנהגו נוהג, כיצד זה שבכל יום ניצודים אנשי אמת ויופי ע"י הטורף האימתני ואנו ממשיכים בחיינו.
ומה הפעם אומר לילדי? איזה הסבר אעלה? וכמה יספרו להם בחוץ?
תמיד לאחר פיגוע כלשהו אני צריכה לשבת ולקלף את פירורי המידע השגויים שהם מלקטים מחבריהם וללטש את האמת, להסיר את תיאורי הזוועה ולהגיש להם אותם שיוכלו להתאים לגילם.
ופתאום אני מרגישה קטנה וחלשה על שתפילתי היתה לשלג, לפתיתים ולא לחיים, חיים של חמלה.
לו רק היינו יכולים להתלבש במלבושי המן ולהתעטף בהגנה, לו רק ידענו כיצד להגן על עצמנו כשאנו חשופים.
אני יוצאת שוב אל הקור הנושך ומתפללת, "ריבונו של עולם, חוס עלינו, שלח לנו מלמעלה רוך והגנה, מלא את ימינו בשמחה ותפילה. עשה אותנו נחושים וחזקים.
והורד לנו פתיתי חכמה , בינה ודעת , מה לספר לילדים".
מעוניינות לשתף? לבקש שאעלה נושאים שונים בטור? כתבו לי [email protected] או בפייסבוק