"את בטוחה שאת חייבת לצאת?" שאלה אמא בפעם השלישית.
הרוח ייללה בחוץ, וסחררה באוויר פתיתי שלג רבים שהלכו ונערמו על הדשא שלפני הבית.
שירי הציצה בחלון ותנועותיה הפכו מהירות יותר.
בתוך פחות מדקה היא רצה לכיוון התחנה כשכל הציוד עליה.
האחים נעמדו ליד החלון, מסתכלים על שירי ועל הרחוב שהלך והלבין.
"אולי לא יגיעו עוד אוטובוסים!" קראה אמא, ובקולה הייתה תקווה. היא מיהרה לבדוק את העדכון האחרון על מסך המחשב. אך בעודה מקלידה שירי נכנסה הביתה, פתיתי שלג בשיערה.
"אין אוטובוסים", היא הכריזה, ובקול שלה נשמעה הקלה. היא הסירה את המעיל שהספיק להירטב, והחזירה את התיק לעמדה הקבועה שלו, ליד הדלת.
"אני לא מבין", אמר משה והתיישב על הספה ליד שירי, "את שמחה שלא תגיעי היום לשירות הלאומי?" שירי חיבקה אותו. "אני מאושרת. סוף סוף חופש, להישאר עם המשפחה לעוד יום!" היא אמרה תוך שהיא מנשקת אותו. "אז למה כל כך התאמצת לצאת?" הוא שאל בעיניים גדולות, מנגב את הנשיקה עם השרוול.
"אתה זוכר את הדוד של אמא?" שאלה שירי, והאחים, שהרגישו שמגיע סיפור, מיהרו להצטרף ולשבת על השטיח ועל הספות.
"לקס עבד שנים במוסד לתשושי נפש. אל המוסד ההוא הגיעו אנשים שלא היו מסוגלים לחיות בלי שיטפלו בהם, וגרו שם. לקס היה דואג שיאכלו, שייקחו את התרופות שעוזרות להם שלא לשקוע בעצב, שיישנו כשצריך. יום אחד ירד שלג. ממש כמו היום, גם אז הדרכים היו חסומות. לקס לא יכול היה להגיע לעבודה, וחשב על כל האנשים שגרים במוסד. מי ידאג היום שיאכלו? מי ייתן להם את התרופות שהם צריכים לקבל? כמובן שבמוסד של לקס עבדו עוד הרבה מטפלים ורופאים, אבל הוא חשש שגם הם לא יצליחו לצאת מביתם במזג אוויר שכזה. לבש לקס את המעיל הכי עבה שלו, ואת המגפיים החמים, וכשבתיקו בגדים יבשים יצא אל הכפור. צעד אחר צעד, כשעם כל פסיעה שקעו מגפיו עד לגובה הברך, הלך לקס בדרך הארוכה אל מקום העבודה שלו. הוא צדק. החולים שגרו במוסד ישבו בקור ולא ידעו מה לעשות. הוא טיפל בהם ושימח אותם".
שקט השתרר בסלון. "עכשיו אני מבין למה התאמצת לצאת", לחש משה לאט, "אבל מה יהיה על הילדים בבית הילדים, עכשיו שאת כאן ולא יכולה להגיע אליהם?" שירי חייכה. "אתה צודק. אני אחראית עליהם, אבל לשמחתי, במקום שבו אני עובדת אב ואם הבית גרים במוסד, והילדים לא לגמרי לבד. אבל אתם יודעים מה, גם בלי להיות איתם ממש - נוכל כולנו לשמח אותם". שירי פתחה את המחשב הנייד על ברכיה מול האחים שלה. אחרי כמה ניסיונות התקשרות הופיע על המסך אחד הילדים מבית הילדים, ובזה אחר זה התקבצו כל הילדים סביב המחשב, אלו שבבית הילדים ואלו שבבית של שירי. שירי יודעת לספר סיפורים שמחממים את הלב וגורמים לזמן לעוף. עד שהשלג הפסיק לרדת, ישבו כולם ונהנו מהסיפורים. שירי ערכה היכרות בין האחים שלה לילדי בית הילדים. משה מצא לו חבר בגילו, והם הבטיחו להתכתב. גם כשיצאו הילדים אל השלג, הם הראו זה לזה דרך המסך את בובות השלג שהלכו ונבנו. אמא חייכה לעצמה. כמה טוב שיש ימים כאלה ששירי יכולה להישאר בבית.