ארז ביטון ויו"ר המרכז ד"ר אוחיון
ארז ביטון ויו"ר המרכז ד"ר אוחיוןצילום: פלג לוי

מרכז דהאן למורשת יהדות ספרד קיים אמש (חמישי) ערב הוקרה לחתן פרס ישראל לספרות עברית, ארז ביטון.

הערב נערך באוניברסיטת בר אילן בהשתתפות מנהל מרכז דהאן ד"ר שמעון אוחיון, עו"ד חיים אלחדף מהוועדה הציבורית של מרכז דהאן, פרופ' נורית גוברין מאוניברסיטת תל אביב והפרופ' חביבה פדיה מאוניברסיטת בן גוריון.

במהלך האירוע נערך פאנל שעסק בתרומתו של ארז ביטון לספרות העברית בהשתתפות פרופ' גוברין ופדיה מאוניברסיטת בן גוריון, כאשר בין הדיונים התקיימו אתנחתות מוזיקליות משיריו של ארז ביטון בביצועו של האמן יוני רועה, וקטעים משיריו של ביטון שבוצעו על ידי תלמידי הסטודיו למשחק בחולון.

במהלך הדברים ציין ביטון, "אי אפשר להגיד שלא הייתה הדרה, שכן במשך 20 שנה השירה שלי הייתה מודרת בצורה קשה. היה לי כוח שלא מן העולם הזה לשאת את ההדרה הזו וכדי להאמין שיש בכתיבתי משהו שניתן להערכה. אני רוצה להודות לד"ר שמעון אוחיון ולמרכז דהאן, וכן ליוני רואה, לסטודיו חולון, ולקהל הנפלא שהגיע לכאן באהבה".

מנהל מרכז דהאן ד"ר שמעון אוחיון ציין, "ארז ביטון הוא משורר מרכזי ומקור השראה בולט במסורת השירה הישראלית. ביצירתו הפיוטית רבת היופי, ולא פחות מכך ביסודו ובעריכתו של כתב העת 'הפיריון', פרץ ביטון את הדרך לרבים, וקולו החם והחכם הוא מן הנוכחיות העמוקות והמשפיעות ביותר בתרבותנו, ואכן ארז היה לוחם חברתי. הכרתי אותו לפני 40 שנה, עוד בהיותו סטודנט לתואר שני כאן באוניברסיטת בר אילן. כלוחם חברתי הוא רתם אותי לפעילות חברתית לתנועה לצמצום פערים חברתיים. הישגיו משמעותיים בעיקר על רקע העובדה שעד היום נמנעת כניסתם של חלק מאזרחי ישראל לתרבות הישראלית".

פרופ' נורית גוברין, ציינה, "אינני נכנסת לשאלה אם היה במהלך השנים קיפוח כלפי עדות המזרח.- היה קיפוח, אבל התהליכים בספרות שונים, ובוודאי שלא מקבילים ולא שווים, וההשוואה ביניהם עושה עוול. אלה שמדברים על הדיכוי התרבותי שנעשה ליהודים ממוצא מזרחי ביקשו שלא לדבר עם שפת אמם הערבית ונאלצו לאמץ את השפה המקומית, אלא שדעה זו מתעלמת מדיכוי היידיש ליוצאי ארצות אירופה באותה מידה, וכך החליטה המדינה בשנים הראשונות במדינה. שכולם ידברו עברית כבני הארץ ולא בשום שפה אחרת. כך קרה גם ליוצאי יהדות גרמניה והונגריה באותן שנים שעלו לאחר השואה".

לדבריה, "אי אפשר להתווכח עם תחושת קיפוח, מי שמרגיש מקופח הוא מקופח. כל ימיו נלחם ארז ביטון על מקומו במפת השירה העברית, אך לא כמאבק עדתי אלא כשווה בין שווים. כמובן הוא לא הסתיר את מוצאו אך לא חיפש להיכנס לנישה כזו או אחרת".

פרופ' חביבה פדיה, מאוניברסיטת בן גוריון חלקה על דברים אלו וציינה, "העובדה כי הסיטואציה שבה נמצאת התרבות הישראלית, שבה סוף סוף מתערער הדיכוי התרבותי, לא אומרת שצריך לקחת את הכל ברמה ההיסטורית ולפרש את זה למפרע ולהגיד שלא היה. אפשר להגיד שכן היה דיכוי; זה לא בא כדי לשרת עוול או קיפוח, אלא כדי לשרת נכון את ההיסטוריה. השירה של ארז ביטון לעומת נתן זך נתפסה כשירה אתנית, והייתה כאן בארץ באותם ימים תפישה של שלילת הגלות של כל השפות אגב שאינן עברית. אבל עדיין הסגנון השירי ששלט הוא סגנון של מחיקת האני וכינון אדם אוניברסלי מדומיין ואל אמיתי, שחלש על השירה העברית".