החטיבה האדומה חוגגת 60: "פועלים בכל מחיר"

היסטוריון חטיבת הצנחנים מספר על תולדות החטיבה שמציינת 60 להיווסדה– תרומתה החיובית והשלילית שלה לצה"ל, וגם – למה חשוב לצנוח?

שמעון כהן , כ"ב בשבט תשע"ו

הצנחנים
הצנחנים
Photo by Matan Hakimi/ IDF/ Flash 90

החטיבה שהכי השפיעה. מילשטיין

במלאת שישים שנה להקמתה של חטיבת הצנחנים שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין, מי שמונה בשעתו על ידי אריק שרון להיסטוריון של חטיבת הצנחנים, לשיחה על תרומתה של החטיבה לעיצוב שדה הקרב של צה"ל ולשרשרת הפיקוד הצה"לית. בין לבין ביקשנו גם כמה מסיפורי ימיה הראשונים של החטיבה האדומה.

את דבריו פותח ד"ר מילשטיין באיזכור עובדה שלטעמו מלמדת על כוחה וייחודה של החטיבה – "מתוך 21 רמטכ"לים שעד היום היו לצה"ל 8 באו מאותה חטיבה. זה אומר את הכול על רגל אחת".

ד"ר מילשטיין מוסיף ומעיר כי לטעמו ניתן להגדיר את החטיבה כחטיבת צנחנים אך באותה נשימה ניתן גם לכנות אותה 'חטיבת אריק שרון'. "מי שהקים והשפיע מכל, ומי שהקים את היחידות השונות הוא אריק שרון, וכשלוקחים את כל מלחמות ישראל אפשר להגיש שארבעה אנשים השפיעו יותר מכל על ביטחון ישראל –  בן גוריון, משה דיין, יצחק רבין ואריק שרון, אבל על הצד הקרבי השפיע יותר מכל הארבעה אריק שרון. האחרים השפיעו גם הם, אבל הוא בלט מעליהם בצד הקרבי של המלחמה".
"מתוך 21 רמטכ"לים שעד היום היו לצה"ל 8 באו מאותה חטיבה. זה אומר את הכול על רגל אחת... אפשר להגיד שזו החטיבה שהשפיעה על הלחימה ותרבות הלחימה של צה"ל בעיקר לטוב, אבל גם ללא טוב"

"אפשר להגיד שזו החטיבה שהשפיעה על הלחימה ותרבות הלחימה של צה"ל בעיקר לטוב, אבל גם ללא טוב", אומר מילשטיין וכשהוא אומר את המילים 'השפעה על הלא טוב שבצה"ל' הוא אינו מתכוון לכשלים אלא למשהו אחר.

"אני לא חושב שאפשר להגיד על חטיבת 35 שהיו בה כשלים, אבל הייתה בה התמקדות שהייתה מובנת לאור התקופה שבה הוקמה, על הנושא הטקטי, אבל במלחמה יש גם הנושא האופרטיבי והאסטרטגי שאלו הקרב והמלחמה ולא רק את הנושא הטקטי.

"מה שקרה הוא שאנשי החטיבה ניהלו מערכות ומלחמות כשרי ביטחון, רמטכ"לים, ראשי ממשלה וממלאי מקום ראש ממשלה וגם בתפקידים הללו הם המשיכו את המסורת הטקטית, ואז אנחנו רואים את התופעה שבה 'הלוחמים הוציאו את הערמונים מהאש'. כלומר ההשפעה העצומה של החטיבה ובייחוד של אריק שרון בלמה את החשיבה הצבאית. היא מאוד פיתחה את ערכי הלחימה, אבל השפעתה הייתה גדולה כל כך שהיא בלמה את החשיבה הצבאית וזה גרם לנזקים רבים".

כדי להבהיר את דבריו על בלימת החשיבה הצבאית על ידי ערכי לחימה מסביר ד"ר מילשטיין: "באחד המחקרים בחו"ל נאמרה האמירה ש'המפקד האמריקאי הוא מהנדס, המפקד בצבא האירופי הוא ג'נטלמן והמפקד בצבא הישראלי הוא לוחם'. זה שאדם הוא לוחם מצוין זה עדיין לא אומר שהוא יכול לתכנן טוב, שהוא יודע לבנות את הצבא, לאמן את הצבא, להפיק לקחים וכו'.

"הדגש היה שהתקדמו אנשים לפי רוח הצנחנים, אנשים אמיצים מאוד שתפקדו טוב מאוד ברמה הטקטית, שהבינו את השטח כסיירים טובים וכמנהיגי לוחמים, אבל כשאדם הוא מנהיג חבורת לוחמים ויש לו כישרונות טובים, לא בהכרח הוא יודע גם לתכנן מלחמה ולבנות צבא או יודע מתי צריך מלחמה, והרבה פעמים כשיש דגש על צד אחד זה בא על חשבון צדדים אחרים".

דוגמא לדבריו הוא מוצא גם באריק שרון עצמו: "יסודה של חטיבת הצנחנים הוא במלחמת העצמאות ואולי עוד קודם לכן בצניחה באירופה ובהמשך שרון הקים את יחידת ה-101 שהשתלטה על גדוד 890 והפכה להיות חטיבת הצנחנים. בן גוריון אמר לי פעם ששרון היה גדול מפקדי השדה, אבל מצד שני כששרון בא לפקד בצד האסטרטגי על מלחמת לבנון הראשונה הוא נכשל בגדול, לא רק בתכנון ובניהול המלחמה - הוא הרי היה רמטכ"ל על ולא רק שר ביטחון. הוא ניהל בפועל את המלחמה יחד עם רפול. לרפול יש תכונות מודגשות יותר בצד הטקטי - כשלוקחים את שרון ורפול כמתכננים זה היה איום ונורא. זו הייתה מלחמה שלא ניתן לומר עליה דבר אחד טוב. היא זו שהקימה את החיזבאללה ודי רק בכך...".
בן גוריון אמר לי פעם ששרון היה גדול מפקדי השדה, אבל מצד שני כששרון בא לפקד בצד האסטרטגי על מלחמת לבנון הראשונה הוא נכשל בגדול.

"אותו אדם שהיה מפקד אופרטיבי, כפי שרואים בצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים – המהלך המוצלח ביותר במלחמה ברמת האוגדה – אותו אריק שרון נכשל, וזה מצביע על כך שהשפעת יתר או ניצחון יתר של תפיסה מסוימת היא מחלישה או בולמת מערכת יותר מאוזנת של חשיבה", אומר מילשטיין ומזכיר את דבריו של פרידריך הגדול מלך פרוסיה במאה ה18 שאמר ש'אם אתה ממנה מצביאים על פי ניסיונם הקרבי עדיף למנות את הפרד של הנסיך אויגן כי יש לו את הניסיון הרב ביותר.

דוגמא נוספת לדבריו מוצא מילשטיין במאיר הר ציון שהוגדר כגדול לוחמי ישראל בכל הזמנים, "כמי שהכיר ותחקר את מאיר הר ציון וכמי שגדל על המסורת שלו, אני לא חושב שהוא יכול היה להיות רמטכ"ל או אלוף פיקוד. הוא היה סייר ולוחם יוצא מהכלל והייתה לו דוגמא אישית יוצאת מהכלל, אבל להיות רמטכ"ל או אלוף פיקוד אני לא סבור שהוא היה יכול, ומסורת הצנחנים הייתה שמי שהיה חייל טוב היה מ"כ ומ"כ טוב היה למ"מ והלאה עד שהגיעו למקום הגרוע ביותר שיכולים היו להימצא, וזו התפתחות לא טובה".

מדבריו אלה עברה השיחה עם מילשטיין לצדדיה הטובים של החטיבה ותרומתה לצה"ל. "המילים הטובות הן ערכי הלחימה – הערך העיקרי הוא ביצוע המשימה בכל מחיר. בפלמ"ח העיקרון היה שמירת חיי אדם, עיקרון שחזר אל עצמו בימינו ויש על כך ויכוח. בימי הפלמ"ח וגם היום אין סיבה לסכן אנשים בעזה כדי לחסל את המחבלים, אבל בצנחנים העיקרון היה הפוך - לבצע את המשימה בכל מחיר, ואם התגייסנו לצנחנים יש סכנה גדולה ואפשר לגם להקריב את עצמנו.

"ביצוע המשימה בכל מחיר זה היה העיקרון הטקטי היסודי של הלוחם הישראלי, בניגוד ללוחם הערבי. לערבים יש את היתרונות שלהם, אבל אין את העניין של ביצוע המשימה בכל מחיר. כאן לא לוקחים בחשבון כישלון. מבצעים. ברור שנכשלו לפעמים, אבל מבצעים את המשימה כערך".

"ערך נוסף הוא המנהיגות הקרבית. כשלוקחים את מלחמת העצמאות, המפקדים היו מאחורה. מג"דים ומעלה לא היו מקדימה. כשמדברים על הצנחנים המג"דים והמח"טים היו במקום שבו הורגים ונהרגים, כפי שהגדיר זאת דיין. המפקדים הבכירים הם מובילים את האנשים לקרב. זו לא המסורת האנגלית אלא המסורת הגרמנית העתיקה והמאוחרת – המפקדים בראש כמו הגנרל רומל בכיבוש צרפת שהיה במים של נהר המז והרכיב את הגשר ובמקביל שרון היה גם הוא בהרכבת הגשר לצליחה. זהו ערך המנהיגות".
בצנחנים העיקרון היה הפוך - לבצע את המשימה בכל מחיר, ואם התגייסנו לצנחנים יש סכנה גדולה ואפשר לגם להקריב את עצמנו.

"במלחמת לבנון השנייה נשארו המפקדים אחור עם המסכים ומה יצא מזה?", אומר מילשטיין אודות הויכוח אם נכון להציב את המפקד מקדימה או במקום הבטוח יותר על מנת שלא להיפגע ולהפיל את רוח הלוחמים שמאחוריו.

"דיין נהג להיות במקום שבו הורגים ונהרגים, במקום הכי קדמי. אם ניקח את התקופה של ששת הימים, המינוי של דיין לרמטכ"ל הרים את המורל לכל העם, למרות שלמעשה הוא לא הספיק לתרום הרבה לפני המלחמה כי הוא מונה לרמטכ"ל מבלי שהכיר את התכניות ואת הצבא. המנהיגות הקדמית היא מנהיגות שמשפיעה מאוד. זו הסיבה שכשיש פיגועים הרמטכ"ל ושר הביטחון מגיעים למקום הפיגוע".

"הדבר השלישי החשוב הוא הבנת השטח. היום הדבר הזה חשוב, אבל פחות חשוב מבעבר. כשאנחנו מדברים על התקופה שעד מלחמת לבנון הראשונה – עצמאות, קדש, ששת הימים, יום כיפור - המלחמות היו מלחמות קרקע. חיל האוויר היה חשוב ואמנם הכריע את המלחמה בשעות הראשונות של ששת הימים אב המלחמות היו בקרקע.

"במלחמות שכאלה אתה צריך להכיר ולהבין את השטח ולהעריך מה האויב יעשה, ועל פי זה לפעול. בצנחנים הנושא הזה היה מאוד מודגש. אם ניקח את האנשים הבולטים בצנחנים – שרון, מאיר הר ציון וצורי שנקין-שגיא - הם היו אנשי שטח טובים כל כך שחלק מההצלחות שלהם בצד הקרבי נבעו מכך שהם הריחו טוב את השטח. הרגישו את השטח בלי להזדקק למפה. מעבר לכך יש גם אחוות לוחמים, אבל היא משותפת לכל היחידות וכל הצבאות".

בפרק הבא של השיחה אתו מספר מילשטיין מעט מההיסטוריה הקטנה של החטיבה, וגם כאן מוקד הדברים נסוב סביב אריק שרון: "שרון היה כל חייו נערץ ושנוא. גם מורשתו וזכרו מוערצת ושנואה בימין ובשמאל. זה היה כך תמיד. בעיקר הוא עיצבן את יוצאי הפלמ"ח. שרון הגיע וגנב את התהילה לאנשי הפלמ"ח כמו רבין, דדו, בר לב ואחרים.

"הם אמנם מפקדים בכירים אבל פתאום האיש המרכזי בצד הצבאי של צה"ל לא היו הם, אלא שרון. הם ניסו להצר את צעדיו. משה דיין שהיה מ"פ פלוגה ב' בפלמ"ח ונפצע בפעולה הראשונה בלבנון והפלמ"חניקים לא ראו בו חלק מהם כי הוא היה מושבניק והם קיבוצניקים והיו סכסוכים, והייתה ברית כלשהי בינו לבין שרון".

"גם דיין וגם אחרים רצו להצר את צעדיו, וכשהקימו את חטיבת הצנחנים הראשונה שהייתה מורכבת מגדוד 890, מגדוד נח"ל מוצנח שהפך ל50 וגדוד מילואים, לא רצו לתת לשרון להיות מח"ט ולתת לו מפקדת חטיבה ולכן הוחלט ששרון יפקד על כוח חטיבתי שלא ייקרא חטיבה, לא תהיה לא מפקדת חטיבה אלא מפקדת גדוד וכשנכנסנו למבצע קדש וחטיבת הצנחנים ביצעה את הפעולה המרכזית בקרב המיתלה היא בוצעה על ידי חטיבה בפיקודו של מג"ד...".

ממשיך מילשטיין ומספר: "הגדולה של שרון הייתה שלגדוד 890 ואחר כך לצנחנים הוא לקח אנשים יוצאים מהכלל בתחום הקרבי וכולם היו אנשים אמביציוזיים וקשים – מוטה גור, רפאל איתן, דני מט ואהרון דוידי שהיה סגנו ונחשב למחנך הצנחנים והיו שטענו שהוא המפקד הקרבי הטוב ביותר, כשהיו בעיות הוא ידע להגיע ולפתור אותן. ביניהם היו יחסים קשים וסכסוכים. הסכסוך הגדול היה בין אריק למוטה, ואחר כך שניהם היו בממשלה אחת ותקופה ארוכה לא דיברו ביניהם.

"בסופו של דבר, אחרי קרב המיתלה הם עשו מרד והאשימו את אריק בפחדנות, שזה דבר מצחיק – פחדנות, ושהוא לא הבין מה קורה במיתלה, ובמידה רבה הם גרמו לכך שהוא "ייכנס למקרר" ולא יקבל שום תפקיד רציני. רק בזכות בן גוריון שהעריך אותו מאוד לא סולק מצה"ל".
אחרי קרב המיתלה הם עשו מרד והאשימו את אריק בפחדנות, שזה דבר מצחיק – פחדנות, ושהוא לא הבין מה קורה במיתלה, ובמידה רבה הם גרמו לכך שהוא "ייכנס למקרר" ולא יקבל שום תפקיד רציני. רק בזכות בן גוריון שהעריך אותו מאוד לא סולק מצה"ל.

לקראת סוף הדברים התבקש ד"ר מילשטיין להתייחס לסוגיית נחיצותה של הצניחה במסלול הכשרתו של הצנחן. זאת בעיקר לנוכח העובדה שבמרוצת השנים כמעט ולא נעשה שימוש ביכולת זו.

לדבריו אימון הצניחה הוא "לא רק מיותר אלא גם מזיק. גם לי כצנחן אמרו שזה כמו קפיצה מקומה שלישית, אבל גם בלי להיות מומחה רפואי אני יכול לומר שזה מאוד לא טוב לחוט השדרה. הרבה נפגעו בריאותית מהצניחה. לגבי אומץ הלב – לא בטוח שדווקא צניחה היא הטובה ביותר לשם כך".

עם זאת בממד הקרבי מוצא מילשטיין ערך בצניחה: "למה חשובה הצניחה עד היום? יש מושג של איגוף אנכי – כשרוצים להגיע אל האויב, ניתן להגיע דרך הקרקע דרך הים או מהאוויר. כשמגיעים מהאוויר ניתן להגיע היום במסוק, אבל למסוק יש ליקויים משלו. הוא פגיע ויכול לשאת פחות משא.

''כשרצית להביא אנשים לשדה הקרב מהאוויר, להגיע מאחורי האויב, או להגיע למקום רחוק כמו במלחמת המפרץ שהייתה אז מחשבה לשלוח את חטיבת הצנחנים ולחסל את הסקאדים העיראקים. המחשבה הייתה להצניח אותם. העניין הזה של היכולת להצניח בשדה הקרב עדיין קיים. היו גם מחשבות במלחמת לבנון הראשונה להגיע לכביש בירות-דמשק בהצנחת הלוחמים למקום שלא היו בו כוחות אויב. בסופו של דבר לא עשו זאת וחבל".

"לסיכום אני יכול לומר שאין סיבה שהצנחנים יעברו כולם צניחה, אבל יש סיבה לשנות את פני צה"ל שיתארגנו בלחימה מול ארגוני גרילה לא מדינתיים כמו דאע"ש ואל קעידה, ואז צריך לעבור לאוגדות קומנדו כמו שיש לאמריקאים שיכולות לטפל בבעיות במהירות ובצורה מיוחדת, וחשוב שגם היחידות הללו תהיינה מיומנות בצניחה".