עשור לגירוש: תערוכת נשים בקיבוץ השמאל

בנות "סטודיו משלך" בחרו להציג את תערוכתן העוסקת בגירוש דווקא בקיבוץ בארי הנחשב לשמאלני. התגובות מהצד השני אוהדות.

יערה וייס , כ"ג בשבט תשע"ו

בנות סטודיו משלך בפתיחת התערוכה
בנות סטודיו משלך בפתיחת התערוכה
צילום: נוגה גרינברג

בימים אלו מוצגת בקיבוץ בארי תערוכה של בנות "סטודיו משלך", העוסקת בגירוש שהתרחש לפני כעשור. התערוכה מוצגת בזמן זה כדי לכוון לתאריך של יום גוש קטיף, שחל אתמול (שני).

"סטודיו משלך" הוא סטודיו שהוקם ע"י ציפי מזרחי, מרצה לאמנות, שהבחינה בעובדה כי אין בית רציני לקידום האמניות הדתיות. היא הקימה את הסטודיו בירושלים והוא מונה כ-40 בנות דתיות, 14 מתוכן מציגות בתערוכה.

הרעיון לתערוכה התחיל לפני כעשרה חודשים, כשפנו אליהם גורמים מהימין בבקשה להכין תערוכה לרגל עשור לגירוש. בסטודיו לקחו ברצינות את ההזמנה, וכשפנו לזיוה ילין מסטודיו בארי כדי להציג שם את התערוכה, נענו בשמחה. "דווקא בגלל הדעות המנוגדות", היא אמרה. "אחרי שלוש מלחמות והעובדה שאנחנו הפכנו לחזית, אני בהחלט רוצה תערוכה כאן".

לתערוכה הגיעו קיבוצניקים רבים מבארי ומהסביבה, והיא נקלטה בהתרגשות גדולה. סטודנטים ממכללת ספיר הפיקו בערב הפתיחה דוכנים עם אוכל כשר, ופתחו את התערוכה דווקא ביום חמישי בלילה, ולא ביום שישי בו הם רגילים לערוך את פתיחות התערוכה שם – הכל מתוך התחשבות באמניות הדתיות.

ציפי מזרחי בערב הפתיחה נוגה גרינברג

"היה חיבור ישראלי וחדש", אומרת מזרחי ומספרת שכעת גם למחלוקת יש צלילים אחרים, לפחות בנוגע לפן האישי כלפי המתיישבים. "אפשר לחלוק מבחינה פוליטית, אבל פחות מבחינה אישית. יש שם יותר אמפתיה".

ההתנתקות, שהותירה חלל עמוק בציונות הדתית, מתבטאת היטב במיצגים ובציורים של הבנות. לא כולן רצו להציג בתערוכה, ומי שכן הציגה - עשתה זאת מנקודת מבטה האישית.

כך לדוגמא רננה שלמון, שציירה אישה המכוסה בכיסוי אדום ולידה שני ילדיה, כמו רוצה לבטא את הנוראות שבגירוש ואי-היכולת להביט בפניהם. בתמונה אחרת מציירת האמנית חני כהן-זדה מטלמון את הזלזול בחיי המגורשים ע"י ציור של שקית זבל כתומה ובה תכולת בית שלם.

פינוי. חני כהן-זדה נגה גרינברג

"אונים" של מוריה אדר-פלסקין, הוא מיצג של מפת שולחן ענקית מצמר פלדה, שהובערה ולא איכלה את השולחן ע"י מעגל חשמלי. "זה היה מופע אימים ויופי", אומרת מזרחי ומסבירה כי מפת השולחן, המציינת את התלכדות המשפחה, מאוכלת ע"י מבצעי הגירוש.

שולמית עציון לא הייתה בגוש קטיף בזמן ההתנתקות, אך שני אחיה ובני משפחתם פונו משם. היא יצרה מעין רצפה, שמרצפת אחת נוקשת ומתרוממת בה כל כמה שניות, מה שמסמל את תחושת הקרקע הרועדת תחתינו, חוסר הביטחון והיציבות.

על בלי-מה. שולמית עציון נגה גרינברג

נעמה הנמן גדלה בגולן ואינה שייכת למגזר הדתי אך שותפה לחוויה של אנשי גוש קטיף בחשש מהחזרת השטחים. במשך שנים כילדה חוותה את הפחד שיחזירו את ביתה ואת פעילות "העם עם הגולן". היא יצרה טבעות שבתוכן זרעה זרעים שצומחים ומוציאים גבעול ועלים ירוקים. הטבעת מסמלת התחייבות והצמחים סמל להתיישבות ולהיאחזות בקרקע.

טבעת. נעמה הנמן נגה גרינברג

נגה גרינברג היא חוזרת בתשובה, אך בתקופת הגירוש שירתה בצבא כחילונית. היא מציגה בתערוכה יומן צילום אישי, משולב עם טקסט, עדין ומרגש, שמתאר חוויות חיים ורגעים מחייה באותה תקופה סוערת, כמו חזרה אחורה בזמן.

אביגיל פריד בחרה לבחון בעבודתה את ההיבט הנשי מול הגברי,. זאת על רקע העובדה כי נשארה בקיץ 2005 לבדה עם ארבעת ילדיה בביתה שבנוקדים, כשבעלה ארז תיק ונסע לנווה דקלים להצטרף למאבק. היא יצרה "צעיף נחמה", שמסמל מוזיאון קטן של זיכרונות מחיי היומיום הישראליים, צעיף המחבר אישי לפוליטי, חרדה ליופי, נחמה נשית מול מיליטריזם גברי, והיא בודקת מה משתלט יותר על הבד.

צעיף נחמה. אביגיל פריד נגה גרינברג

מעניין הוא סיפורה של לאה לאוקשטיין, שכלל לא הייתה בארץ בתקופת הגירוש. לאוקשטיין עלתה לארץ מלטבייה, חזרה בתשובה והתגיירה. בתערוכה היא מציגה וידאו בו היא נראית כמנסה לבנות בית באוויר, בית תלוש, חסר שורשים. זה מבטא את תחושתה בארץ, את ההתנתקות האישית שלה מארצה ועמה, מביתה, ואת ההתחלה החדשה שלה כאן מאפס. 

בית באויר. לאה לאוקשטיין נגה גרינברג