מלחמת תרבות - טור אישי של צבי פישמן

יש לי הפתעה בשבילכם. האלילים של השמאל אינם סופרים גדולים כל כך. התקשורת השמאלנית נותנת להם הרבה תשומת לב, זה הכל.

צבי פישמן , כ"ה בשבט תשע"ו

צבי פישמן
צבי פישמן
צילום: עצמי

ככל הנראה אנחנו בתוך מלחמת תרבות או לפחות בתוך קרב עוצמתי. ראשית מירי רגב מרגיזה את השמאל עם הצעתה לחוקק חוק חדש, עם דרישה שאומנים ישראלים ומוסדות תרבות ישראלים, יקבלו על עצמם נאמנות למדינה, כדי לקבל סבסוד ממשלתי.

לאחר מכן העמותה "אם תרצו" מרגיזה פוליטיקאים משני עברי הקשת הפוליטית, כאשר גילו קבוצת אומנים שמאלניים שיושבים בוועדות של עמותות שמאלניות ראדיקליות שמנסות לקעקע את מדיניות הממשלה, באותו זמן שהעמותות מקבלות כספים מארגונים אנטי ישראלים מחו"ל. לאחר מכן, "אם תרצו" מתקפלים תחת הלחץ התקשורתי.

לפחות אנשי ימין מתחילים להבין שהקרב על המדינה אינו רק נגד אויבים מבחוץ אלא גם עם ברנז'ת האומנות בארץ שלוחמת כבר 50 שנה נגד הציונות, ההתיישבות ביש"ע, נגד הימין, ונגד דתיים והתורה. כל זה התאפשר על ידי התמיכה של המדיה השמאלנית שמתייחסת לאומנים וסופרים של השמאל כאלילים. ועל ידי סבסוד של ממשלת ישראל שהעבירה מאות מיליוני שקלים למרכזי תרבות שמאלנים, סופרים, אנשי קולנוע, ומוזיקאים להפיץ את התעמולה ההרסנית שלהם, גם כאשר ממשלות ימין שלטו. ועל ידי סתימת פיות של אומנים וסופרים מהצד הימני של המפה הפוליטית, ועל ידי יצירת חרם עליהם, בכל הזדמנות, והכול  בשם הדמוקרטיה והמוסר.

הנה דוגמה אחת כיצד הקמפיין התרבותי של השמאל הצליח. לפני כמה ימים, בתגובה לסקופ של "אם תרצו" שהוריד את עלה התאנה של האומנים השמאלניים שיושבים בוועדות של קרנות שמאלניות ראדיקליות שמקבלות כסף רב מאויבי ישראל מבחוץ, כתב בעיתון הניו יורק טיימס:

"ההתקפה התרבותית האחרונה התרחשה ביום רביעי על ידי ארגון קיצוני ימני נגד האלילים הספרותיים השמאלנים האהובים, הכוללים את עמוס עוז, א.ב. יהושע, דוד גרוסמן, סופרים שנחשבו לקול ולמצפון של המדינה למשך שנים".

"אלילים סופרים אהובים"? "סופרים שנחשבו לקול ולמצפון של המדינה למשך שנים"? מה אתה אומר? אהוב על ידי מי? נחשבים הקול והמצפון על ידי מי? לא בעיני. הם לא הקול והמצפון שלי. הם לא הקול והמצפון של רוב היהודים בארץ. הם רק הדוברים הספרותיים של השמאל שמדברים וכותבים נגד תנועת ההתיישבות, נגד המתנחלים, ונגד "הכיבוש הלא מוסרי ובלתי חוקי". הנה כמה פניני תרבות מעמוס עוז "האהוב" בהקשר למתנחלים:

"אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית".

"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... כדי להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".

אם התקפה ברברית כזו נגד המתנחלים על ידי האליל של התרבות השמאלנית איננה הסתה ורוח גבית לטרור, אז מה כן?

לפני מספר שנים הופיע בתקשורת שעמוס עוז העביר למחבל הכלוא בישראל מרואן ברגותי עותק בערבית של ספרו "סיפור על אהבה וחושך", ובו הקדשה ידידותית במיוחד עם ברכה שישתחרר בקרוב.

אולי מרואן ברגותי, ויהודים ליברלים בחו"ל, וגויים ששונאים את מדינת ישראל קוראים את הספרים שלו. כמובן העיתון האנטי ישראלי הניו יורק טיימס משבח את סיפוריו על ייאוש וחושך עד לשמים. וכל זה נעשה אפשרי בזכות הכספים שמדינת ישראל העבירה למוסדותיהם של האומנים והסופרים השמאלנים ועל ידי זה הפכה את קולות החולשה, שנאה יהודית עצמית, וקול ההתאבדות הלאומית לקול והמצפון של מדינת ישראל.

תנו לי להזכיר לכם הקוראים, מה הרב צבי יהודה קוק אמר לגבי הקולות שדיברו או כתבו נגד המצווה ליישב את הארץ בכל חלקיה:

"אנו נמצאים בדורנו במצב מלחמה, ויש להיזהר מדיבורים כאלה. יש לחזק את הכיבוש ואת היישוב, בשכל ודעת, עוז ואומץ, ועם שמירת הלשון. צריך שמירה מסגנונות הגורמים לריפיונות. זה איסור מן התורה: "ולא יִמַּס את לבב אחיו כלבבו". "אל יֵרַךְ לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו". כל הדיבורים האלה מבלבלים ואין בהם צורך. כל נוסחאות השאלות, כגון "מה יהיה אם תהיה נסיגה פה...?" מיותרים לחלוטין. מה הצורך בכל המחקרים האלה שגורמים לריפיונות?! ריפיונות הם עכשיו דבר טרף כמו חזיר".

יש לי הפתעה בשבילכם. האלילים של השמאל אינם סופרים גדולים כל כך. התקשורת השמאלנית נותנת להם הרבה תשומת לב, זה הכול . אולי הם יודעים איך לחבר מילים בצורה נחמדה, אבל ספרות רצינית היא הרבה יותר מזה. האמת היא, ואני יכול לומר זאת בלי גאווה, אני כותב יותר טוב מהם. הרומנים שלהם מלאים בשנאה עצמית, ריקנות וייאוש. בניגוד לכך הרומנים שלי מלאים בתורה ובמסרים מרוממים של עלייה, ציונות ותשובה. הדמויות שלהם מתביישות להיות יהודיות. הגיבורים של הספרים שלי כמו "טוביה בארץ המובטחת" מלאים בגאווה יהודית. בספרים ובסרטים שלהם אין אלוהים, או שיש אל אכזרי הנתון לביזוי. הספרים שלי מלאים בשבח לבורא עולם. בשבילם, האדם הוא האלוהים. אני והרבה סופרים בארץ כמוני, מכופפים את הראש לפני מלך מלכי המלכים. לכן מי הסופר והבמאי הישראלי החשוב יותר? אלילי השמאל או אנשים כמוני?

יש הרבה סופרים ואומנים בישראל שמחזיקים בדעות ימניות וציוניות, אבל הם לא ידועים ומוכרים לציבור הרחב. אם אנחנו ימניים מדי או רואים את המתנחלים באור חיובי, המולי"ם הגדולים לא יוציאו את ספרינו, וקרנות הממשלתיות לא יתמכו בתסריטים שלנו. אם אנחנו מוציאים ספר לאור באופן עצמאי ציבור יחסית קטן קונה אותו. רוב הליכודניקים ואלה שנחשבים לדתי-לייט מעדיפים את הספרים וסרטי המתח שבאים מאמריקה, והחרד"לניקים לא אכפת להם כלל מספרי רומן או סרט. מדוע להתאמץ לכתוב ספר או להפיק סרט שאף אחד אינו מעוניין לראות? אנחנו עצמנו לא מעריכים את הסופרים והאומנים של הציבור שלנו.

לצערנו הרב, הרבה מן העורכים של העיתונות שלנו, ושל המנהיגים הפוליטיים שלנו, של המורות לספרות באולפנות שלנו גם מאמינים שהסופרים הטובים בארץ הם אלילי השמאל. גם הם ספגו את שטיפת המוח של השמאל וחושבים שהייאוש והחושך הם ספרות אמיתית, וחושבים שאומנות מיוסדת על ביקורת, על ציניות, ועל הריסת כל דבר קודש. ואם יש קצת פריצות כתבלין פיקנטי, אז זו ספרות ואומנות בשיאה.

יש לנו רק את עצמינו להאשים. הימין מעולם לא טרח לכבד ולהוקיר את הסופרים והאומנים שלו. בעזרת השם האסימון מתחיל ליפול והשינוי המצופה בדרך.

צבי (קנת) פישמן הוא תסריטאי ובמאי עבר בהוליווד. עלה לארץ ועוסק כיום בכתיבת ספרים והפקת סרטים ברוח יהודית