רוח לחימה. נקודה.

רוח לחימה יכולה להכריע קרב. כך היה עם כוח צביקה וכך היה למען האמת בכל מלחמות ישראל.

הרב אליאב תורג'מן , כ"ה בשבט תשע"ו

הרבצ"ר הרב רפי פרץ
הרבצ"ר הרב רפי פרץ
יוני קמפינסקי

בתוך בליל המאמרים והדברים שנכתבו בשבועות האחרונים על אודות המהלך המטכ"לי להוצאת תחום תודעה יהודית מהרבנות הצבאית, ניכר דבר אחד ברור: הכותבים, וכנראה גם הציבור, ממש לא יודעים על מה מדובר.

לצערי, נראה לי כי מי שאינו מתעסק בפעילות של רוח לחימה  אינו מבין את התפקיד המהותי והמעשי של תחום זה.

קרב סן סימון. מלחמת העצמאות בשיאה. הגדוד הרביעי של הפלמ"ח עסוק בכיבוש המנזר בשכונת קטמון. זה לילה שני שהלוחמים בתוך המנזר אך מכותרים על ידי כוחות האויב הערבי. מתוכננת נסיגה. אך מי שעומד כל הזמן ומפיח רוח בלוחמים הפצועים הוא בני מרשק, קצין החינוך והאידיאולוגיה של הגדוד.

בני נפגע מכדור בלסת ולא יכול היה לדבר. למרות זאת, כאשר ראה כי הכוח אכן מתכונן לסגת, על כל מה שזה אומר, קרע את התחבושות שעל פניו, ונשא נאום חוצב להבות בדבר עוז הרוח: "כשקר לך ויורד עליך גשם, גם לאויב קר ויורד עליו גשם. מנצח מי שמחזיק רגע אחד נוסף". הדברים הללו הביאו את הכח להחזיק את אותו הרגע הנוסף שהביא לניצחון ולנסיגת האויב.

רבותי, זה הענין. רוח לחימה. זה מקצוע צבאי בהחלט.

רוח לחימה יכולה להכריע קרב. כך היה עם כוח צביקה וכך היה למען האמת בכל מלחמות ישראל. הרוח האיתנה שפיעמה בלוחמי ישראל ונושבת בנו מדורי דורות – היא הייתה המשקל המוסף שהכריע את המערכה. את הרוח הזאת צריך לחזק ככל האפשר.

כולם מדברים על מגוון הדעות, השונות בין מרכיבי החברה, אך אין זה קשור כלל וכלל לנושא המדובר. הרבנות הצבאית לא לקחה על עצמה תפקיד של הוראת הדת בצבא, כאילו היתה מורה בתיכון. הרבנות הצבאית בסך הכל ביקשה למלא את תפקידה כפי שהוגדר לה מאז ומקדם, גם בפקודת הארגון, כמחזקת ומסייעת לרוח הלחימה.

בכל הנוגע ללחימה אין פלורליזם. איננו רוכשים נשק ממגוון חברות רק משום שיש לגוון. איננו חושפים את חיילי צה"ל למגוון תורות הלחימה והאימונים מצבאות העולם  ואיננו קונים שקי שינה וציוד חורף מכל מיני מותגים, כי יש לחשוף את החיילים למגוון מרכיבי השוק. כל מה שעוזר לנצח נמצא, ומה שאינו עוזר, או מפריע, לא יהיה כאן!

מבחינה זו בהחלט ניתן לקבל שישנם כמה דרכים לחזק את רוח הלחימה. פשוט וברור. מור"קים למשל, פגישה עם אנשים שמעוררים השראה, פגישה עם תכנים שנותנים כח להילחם. ואכן אין מישהו אחד שיכול לקחת מונופול על רוח לחימה, אך חייבים לעסוק בזה מתוך מומחיות. אם אין מכירים את שדה הקרב, את הבט"ש, את המצוקות שעלולות להתעורר בקרב החיילים לסוגיהם בשלבים שונים של שירות ושל לחימה – אי אפשר לקחת אחריות על רוח לחימה. על כן אני חוזר ואומר – זה מקצוע!

יתכן ויש אמירות חזקות בענין רוח לחימה בכתביו של הגנרל הפרוסי פון קלאוזוביץ, שמא בדבריו של הגנרל הבריטי מונטגומרי, ואולי ממבחר דמויות אחרות, ובכל זאת יש משהו עמוק יותר, יהודי ואף ישראלי יותר, במפגש עם אמירות מהמקורות שלנו – ויש לנו כאלה במהלך אלפי שנות קיומנו. לא בכדי בחר בה"ד 1 לעטר את כתליו דוקא באמירות מן המקורות ומן הדמויות שלנו. יש לציין, כי מנסיון רב שנים, הולך ומתברר כי דור החיילים והלוחמים הנוכחי אינו מוכן להסתפק באמירות נוסח בני מרשק, על אף שהיו חשובות מאד בזמנן.

אגב, כבר אז ידעו כי למפקדים משימות רבות, וברור שבנין הרוח, רוח הלחימה, היא אחת מהן, אך ידעו גם ידעו כי כשם שישנם קציני מטה לתפקידים שונים ואחריות כוללת למפקד, כך מקצוע רוח לחימה דורש קצין מטה מיוחד. בזמן שהמפקד, הישיר או הבכיר, עסוק בלחימה ובניהולה, צריך להיות מישהו מקצועי שיודע לאבחן אילו מצוקות וקשיים עלולים לצמוח בנפש הלוחמים והחיילים ולתת להם מענה מיידי.

חוסר הבנה בענין זה הוא קריטי. חד משמעית.

בואו נדבר תכל'ס.

מקרה א:

עקב גל הטרור הפוקד אותנו בחדשים האחרונים, עולות לירושלים יחידות צבאיות רבות לתפקידי אבטחה שונים. מי שלא מכיר את המציאות הצבאית אינו מבין אילו בעיות גלומות במצב בו יחידה מפסיקה מסלול ועולה לאבטח רחובות וקניונים. אך אל דאגה, המפקדים לא יפנו אליו. מפקדי המחלקות והצוותים פונים אל מי שהם מכירים מאז כנותני רוח לחימה, על מנת שישוחחו עם חייליהם. הם יקבעו איתם בכל שעה ובכל מקום, העיקר שיבואו. הם יבואו במסירות, לא יגבו אגורה, משום שחשובה להם המדינה הזו, חשוב להם העם הזה, חשוב להם צה"ל, וכל מפקד וחייל.

מקרה ב:

כניסה להפסקת אש, גדוד שריון יוצא חזרה לשטחי כינוס. המג"ד מתקשר למרצה תודעה יהודית, ומבקש ממנו לבוא אליו בדחיפות על מנת שיעשה לחייליו סדר בראש. מאז שהם יצאו מעזה העיתונאים מבלבלים להם את הראש. "אני רוצה שתחזיר אותם לפוקוס. זו הגדרת המשימה". מי שמסוגל לעשות זאת, מוזמן.

מקרה ג:

ערב הכניסה לעזה במבצע צוק איתן. מג"ד גדוד סדיר מזהה מרצה תו"י אותו הוא מכיר מפעילויות קודמות, וקורא לו אליו. הוא מבקש ממנו טובה. יש לו פלוגת מילואים שאמורה להילחם תחת פיקודו, והוא מרגיש שהם צריכים "כמה מילים". המרצה נרתם לעניין, ועל פי הידע המקצועי שלו בעניין, הוא מדבר דברים הרלבנטיים לשעה זו. "לאחר כמה ימים", מספר אחד הקצינים בפלוגה שנפצע ופונה לאחור, "כשישבנו בעזה בליל שבת באחד המבנים, היה זה אחר אירוע קשה בגזרתנו, אני שומע את אחד המילואימניקים אומר: "אילולא הדברים שהמרצה הזה אמר לנו לפני שנכנסנו, הייתי תופס את עצמי ובורח מכאן".

רשימת המקרים ארוכה עד מאד.  

אם יש מישהו שחושב שמה שטוב לחיילי צה"ל לשמוע עם רגעי הכניסה למבצע כ'צוק איתן' הוא הרצאה בנושא "מרכיבי החברה העזתית", או בנושא "מגדריות ושוויוניות בחברה הישראלית", ועוד משוכנע שזה מה שיצור רוח לחימה וצבא מנצח ברגעים קריטיים אלה – אתו אין לי שפה משותפת.

לסיכום: לסוגיית סגירת (דה-פקטו) ענף תודעה יהודית ברבנות הצבאית היבטים רבים והשלכות נרחבות. אך דבר אחד, החשוב ביותר, נעלם מהשיח בסוגיה – כבוד הרמטכ"ל, מי הם הכוחות שאתה מייעד למשימת רוח הלחימה? את מי אתה פוסל מלעסוק בה ומדוע? האם הצלחה במשימה היא סיבה לסגירת היחידה? מהו המענה הנוכחי לכוחות שפזורים עתה במשימותיהם, ומהו המענה למקרה ונעמוד לפני מערכה אם תפרוץ מחר?

בין בנין הכוח והפעלתו יש צורך לבנות את הרוח.

הלוחמים והחיילים זקוקים לזה! לא תוכל להתעלם!

הכותב: הרב אליאב תורג'מן, רב קהילת 'קוממיות' דימונה ורב צבאי במיל'.