בחומש שמות מופיעים שני תיאורים שונים של מעמד הר סיני, הראשון בפרשת יתרו (פרק י"ט), והשני בסופה של פרשתנו (פרק כ"ד).
בשני התיאורים יש קווים מקבילים: בשניהם מופיעה התגלות ה' בענן ובאש, ובשניהם משה נענה לקריאת הקב"ה לעלות אל ההר – "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה" (יט, כ); "וישכן כבוד ה' על הר סיני... ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן... ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" (כד, טז‑יח).
אולם שני התיאורים נבדלים זה מזה בהיבט מאוד משמעותי. בתיאור בפרשת יתרו בולטת מידת היראה. מופיעים בה קולות, ברקים ועשן הגורמים לחרדה: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה... והר סיני עשן כולו... ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד".
שוב ושוב מזהיר ה' את משה מסכנת המוות הכרוכה בקרבה יתרה אל ההר: "הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת. לא תיגע בו יד כי סקול ייסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה... רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. וגם הכהנים הניגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'... והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם".
בתיאור בפרשתנו, לעומת זאת, העשן, הקולות והברקים אינם מופיעים, ואף נעדרות ממנה ההתראות הרבות מפני הסכנה שבקִרבה היתרה. במקום זאת אנו מוצאים, לראשונה בתורה, את קורבן השלמים: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים". בניגוד לקורבן העולה, שבו אין חלק לאדם והוא מייצג את מידת היראה, הרי שקורבן השלמים, שבו גם למקריב יש חלק, מייצג את מידת האהבה ואת תחושת הקשר והשותפות עם הקב"ה. שני התיאורים מייצגים אפוא את שתי הבחינות בעבודת ה' – מתוך יראה ומתוך אהבה.
אולם בכל מקום במקרא העולה קודמת לשלמים, שכן מידת היראה היא תנאי לפיתוחה של מידת האהבה. בהעדר יראה מספקת אפשר חלילה להגיע לפריצת גדרי היראה, והדגשה מוגזמת על מידת האהבה עלולה לפגוע בתחושת המחויבות לקיום מצוות ה'. ואכן, התיאור בפרשתנו מציין גם את המחיר שהיה למידת האהבה, כשלא הייתה מאוזנת ביראה מספיקה.
לאן נעלמו נדב ואביהוא
בסיומה של פרשתנו מתארת התורה את עליית משה להר סיני, כשהוא מלווה בשלוש דמויות ובשבעים הזקנים: "ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק" (כד, א). עם זאת, מודגש ההבדל שבין משה לבין שבעים ושלושה מלוויו: "וניגש משה לבדו אל ה' והם לא ייגשו והעם לא יעלו עמו" (שם, ב). ואכן, בהמשך מסופר על ביצוע הוראה זו: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שם, ט). מכאן ואילך הציפייה היא שתתואר עליית משה לבדו, והשארת אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים "מרחוק". אולם בפועל, לא כך מסופר: "ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלוקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים ייגש אליהם" (שם, יג‑יד). באופן מפתיע נעלמו מן התמונה נדב ואביהוא, ובמקומם אנו מוצאים שתי דמויות אחרות – יהושע וחור. מה הסיבה להחלפה מפתיעה זו?
סביר להניח שהגורם לשינוי נמצא בפסוק המוזכר בין שני השלבים: "ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שם, י‑יא). מתברר אפוא, כפי שכתב רש"י, שנדב ואביהוא הם הם אותם "אצילי בני ישראל", ומן התיאור "לא שלח ידו" משתמע שבאופן עקרוני הם היו ראויים שתישלח בהם יד ה'. אולם מה היה חטאם של נדב ואביהוא?
נראה שהחטא הוא בראיית הקב"ה, כלומר – בקרבה מוגזמת אליו, בניגוד למה שנצטוו קודם לכן: "וניגש משה לבדו אל ה' והם לא ייגשו". מתוך תחושה שגם הם ראויים להתקרב אל ה', הפרו נדב ואביהוא את האיסור וניגשו "לראות" את ה'. מצד הדין, ראויים היו נדב ואביהוא להיענש בחומרה באותו מעמד, אלא שבגלל חגיגיות האירוע לא שלח בהם ה' את ידו וחטאם הוצנע במקצת. מכל מקום, הם הודחו מתפקידם כמלוויו של משה, ואת מקומם מיהרו למלא יהושע וחור.
אולם לימים התברר שנדב ואביהוא לא למדו את הלקח. פעם נוספת שבה התקיים אירוע חגיגי ומשמעותי של השראת שכינה, והפעם במשכן ולא בהר סיני, שוב לא יכלו נדב ואביהוא לעצור את עצמם ושוב ביקשו לעצמם חלק מרכזי באירוע, ועל כן הקריבו אש זרה (ויקרא י, א) – מעשה הדומה במהותו לראיית ה' שבפרשתנו.
בפעם ההיא כבר לא זכו נדב ואביהוא למחילה, וה' שלח בהם את ידו. מכל מקום, את שורשיו של החטא שהביא עליהם את מותם אפשר למצוא כבר בפרשתנו. לו היו מכירים נדב ואביהוא בחטאם ובמחילה המיוחדת שקיבלו במעמד השראת השכינה בהר סיני, אפשר שהיו יכולים לתקן את החטא ולא היו מתחייבים מיתה ביום השראת השכינה במשכן.
מכל מקום, מפרשה זו אפשר ללמוד את הצורך למצוא תמיד את האיזון הנכון שבין יראת ה' ואהבתו, בין פיתוח הרגש הדתי ובין היכולת לשמר אותו בתוך המחויבות לד' אמות של הלכה.