למה שלא אצא לחופשה?

"כנראה שלא אצא לבית מלון כפי שרציתי, אך לא ארחם על עצמי", ריעות לוי על הצמצום שבהורות ועל הקושי לצאת כהורים לילד פגוע.

ריעות לוי , כ"ח בשבט תשע"ו

החופשה החלומית
החופשה החלומית
צילום: פלאש 90

כן, אני מתוסכלת וכואבת.

רוצה לעשות משהו לעצמי, אך אין לי ברירה אלא לקבל עזרה מאחרים, וכשאף אחד לא יכול לעזור לי לצאת קצת מהשגרה ולצבור כוחות חדשים, אז זה מתסכל.

זמן רב לא הרגשתי שאני כבולה בגלל המצב של איתן מיכאל. לא כל אחד יכול לטפל בו, וכשאלה שכן יודעים לא יכולים, ההרגשה לא נעימה, מעצימה את הכאב שלי שכבר נמצא בלב.

ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי בהשתלמות על "סוד הצמצום". כותב הרב סולוביצ'יק – לפעמים האדם צריך לצמצם את עצמו כדי לתת לדברים לקרות אומר הרב:" כדי לפנות מקום לעולם הסופי, נזקק הקב"ה למידת הצמצום, להגבלה עצמית, כביכול הוא נסוג, וכך הותיר "חלל ריק" לעולם. כך גם האדם הבודד, יש צמצום והגבלה עצמית כדי שתברא מציאות אחרת. ( "הקהילה" דברי הגות והערכה, עמ' 230)

הזדהיתי מאוד עם דברי הרב.

מאז התאונה אני מרגישה צמצום באישיות שלי. אני לא יכולה לעבוד הרבה שעות, לא מאמנת נשים כדי שזה לא יבוא על חשבון הילדים.

מצב זה יכול להביא לתסכול רב, לא רק אצלי אלא אצל נשים רבות שמגדלות ילדים ובכך בעצם מצמצמות את עצמן, וקל וחומר אצל הורים לילדים מיוחדים.

השבוע דברתי עם אמא לילד אוטיסט, איך לפעמים היא יושבת מול הטלויזיה ופשוט בוהה במסך והראש מלא במחשבות על ההווה, העתיד, על הקשיים הרבים איתם היא מתמודדת, האם היא עושה מספיק בשביל הילד, האם היא עושה דברים לעצמה על חשבון הילד.

אבל כפי שאמר הרב, סוד הצמצום הוא שאתה מצמצם את עצמך אך משהו אחר נוצר.

איתן מיכאל שלי חוזר אלינו אט אט בזכות צמצום האישיות שלי, ילדי שמחים ומאושרים בזכות הצמצום.

אך כל זה הוא רק כלפי חוץ. האישיות שלי לא מצטמצמת להיפך, היא מתעצמת. היא מתגלה ביופיה. ביופי לראות את הטוב שבקושי, לראות איך מציאות אחרת מתקדמת, מתפתחת.

ההתרגשות לראות את איתן מיכאל מוציא קולות חדשים, זאת מציאות חדשה ומרגשת.

לראות איך התינוקת מתקדמת, מחזיקה דברים בידה הקטנה, מתחילה לדבר, זאת מציאות חדשה ומדהימה.

בשבת הבאה יחול יום הולדתו החמישי של איתן מיכאל.

אני נזכרת בשנתיים היפות שבהן הוא היה בריא, איזה ילד יפה תואר, שובב, מפטפט. גם אז צמצמנו את עולמינו כדי לתת מקום לילדים שלנו. אבל זכינו לראותם מאושרים.

המציאות הכואבת שניחתה עלינו ברגע אחד צמצמה את עולמנו לעולם של בית חולים, מכשירים, מראות קשים. אך מצד שני פתחה לנו מציאות של גבורה, הודיה, אמירת תודה על כל דבר קטן ועל מה שכבר יש.

בכל שנה חגגנו לאיתן מיכאל יום הולדת עם ליצנים, הרבה ילדים, הרבה שמחה. אך השנה אני מרגישה שזה קשה לי.

לראות ילד בן חמש שיושב בעגלה, נכה מאה אחוז, לא שמח וצוחק כמו כל הילדים, הכאב חזק מידי, צורב.

אני חושבת שנחגוג לו בצמצום, כי הוא מבין הכל ורוצה שיחגגו לו. אני לא מוותרת על השמחה, על ההודיה על שנולד לנו ילד כזה מקסים בדיוק לפני חמש שנים, ד' אדר א'.

אך גם השמחה המצומצמת, תוביל למציאות טובה. של שמחה משפחתית קטנה, של הביחד, של זמן דיבור עם הילדים הבוגרים על המצב הקיים.

מדהים כמה כל החיים שלנו הם מורכבים מטוב וכאב.

התקדמות מצד אחד וכאב על החסר מצד שני. הרגשה של אכזבה ומצד שני התגברות והעצמה.

אז כנראה שלא אצא לבית מלון כפי שרציתי, אבל אטפח לעצמי על השכם שהצלחתי לא לרחם על עצמי ולהגיד כמה אני מסכנה שאלה החיים שלי ושאני לא יכולה לצאת לבית מלון בגלל שיש לי ילד פגוע.

לא אצא למלון לשבור שיגרה, אך מצאתי בעצמי את היכולת לסלוח, להבליג, להעביר הלאה.

זהו סוד הצמצום, צמצום ואז למצמץ, לפתוח את העיניים ולראות את הטוב.

----------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.