הודו לה' – סיפור נס הטיסה שלי (חלק א')

לפני כשנתיים נסעתי להודו דרך עמאן. בטיסה חזור, המטוס נתקע באבו דאבי ואת השבת ביליתי ב... עמאן.

יערה וייס , ה' באדר תשע"ו

מטוס
מטוס
צילום: משה שי, פלאש 90

לפני הכל, הסבר: 

לפני שנתיים נסעתי להודו דרך מדינות ערב. הייתה אמורה להיות לי טיסה ממומבי לאבו-דאבי, ומאבו-דאבי לעמאן. בעמאן לוקחים מונית למעבר הגבול בבית שאן ומשם ממשיכים הביתה.

הטיסה לאבו-דאבי התעכבה, כך שמצאתי את עצמי נוחתת בעמאן ב... הדלקת נרות (במקום ביום חמישי בבוקר). מה עושים? איך מסתדרים? תחזיקו חזק... ממריאים.

חלק א'

יום רביעי, 5.3.14, 1:00 בלילה:

לקחתי מונית עם עוד מטייל שפגשתי בבית חב"ד לשדה התעופה במומביי. הגענו תוך שניה ואני הייתי מ-או-ש-רת בשדה-התעופה הענק שם, שרתי לי שירים לפני הטיסה עם האוזניות הסגולות שקניתי, התרווחתי על הספות הענקיות. בקיצור בקרוב אצלכם.

עלינו על הטיסה לאבו-דאבי, תוך כדי שאני מכרסמת את העוגיות שלקחתי בשנייה האחרונה מבית חב"ד, מה שהציל אותי מרעב בימים הבאים, כך מתברר.

ובהגיע תור אסתר לנחות.... מתברר שיש ערפל באבו-דאבי. מה עושים? חגים שעה מעל שדה-התעופה, אך כשמתברר שהערפל עדיין בשלו אנו נאלצים לנחות במוסקט, בירת עומאן, ולהישאר רק ב-first floor. אנו נוחתים במוסקט והכאפיות כאן מזכירות לי ימים אפלים...

ובכן, נחתנו במוסקט, בשדה-התעופה, ואני כמובן מחפשת לי ווי-פיי כדי להודיע למשפחתי שאגיע כנראה הערב, או מחר בבוקר. ליד המחשבים אני פוגשת את כפיר ונטלי, זוג ישראלים שהיה גם איתי בטיסה, וחוברת אליהם לארוחת-צהריים, לא לפני שאני מודיעה למשפחה שאני פה. טוב, על כוס ספרייט אני מגלה כי הם נישאו לפני 4 חודשים, וכעת הם חוזרים מירח-דבש בהודו.

היום מתמשך כשכולנו מחכים להתבהרות הערפל בשמי אבו-דאבי. כשאני מבהירה לנטלי ש"השבת אני בבית", היא מנסה לומר לי בעדינות שאני אופטימית, אך לי היה ברור שאכן כך! מספרת לכולם סיפורי הודו ומתענגת על האוכל של אמא. השעות מתארכות ומזג-האויר. עדיין לא ממש לטובתנו. לאט לאט פוקעת סבלנותם של האנשים, והם מתחילים לפנות לכיוון המודיעין כדי שישחרר לנו פיסת מידע – עד מתי נהיה פה במוסקט, ומתי הטיסה לאבו-דאבי, ומה עם הטיסות שאחרי. לא אלאה אתכם מה היה שם כי באמת זה היה מעמד ממש לא נעים, בכל אופן – ב"ה העניין נפתר.

יום חמישי, 8:00 בערב:

2 מוסלמים עוברים בשדה-התעופה, ומודיעים לכולם ש-יש טיסה לאבו דאבי! כולם רצים לשער העלייה למטוס, ואני הייתי בעננים (תרתי משמע), הנה האור בקצה המנהרה, מחר בבוקר בטח אנחת בעמאן, אקח מונית לישראל עם כפיר ונטלי, ו-שלום על ישראל! אפילו הצטלמתי עם המטוס מרוב התלהבות.

אבל, מסתבר שחששותיה של נטלי היו מוצדקות. הגענו לאבו-דאבי והיה בלאגן שלם עם הטיסות. לא היה לי כח להשיג לעצמי כרטיס תקין למחר במקום הכרטיס האבוד של היום, אבל כל מי שביררתי אתו – אנשי המודיעין ואנשי החברה - אמרו לי שהטיסה לעמאן תהיה מחר בדיוק באותה שעה שהייתה אמורה להיות היום מפה, כלומר ב-8:20 בבוקר. גם על המחשבים של שדה-התעופה אני רואה את הטיסה, רק שלא היה ברור מאיזה שער היא יוצאת. אבל טיסה – יש. עשיתי חישובים והסקתי שמחר בבוקר התורים יתקצרו, ואני אוכל להשיג לי בקלות כרטיס חדש ותקין.

הייתי כבר עייפה לאחר היום ההזוי שעבר עלינו במוסקט, ופניתי לי לישון על אחד הספסלים. ברבע ל5 בבוקר אני מתעוררת ומגלה כי התור לכרטיסים שחשבתי שיתקצר - רק התארך, והבנתי שאני צריכה לעמוד כבר מעכשיו אם אני רוצה טיסה בבוקר לעמאן...

יום שישי, 5:00 בבוקר:

סופסוף פגשתי את כפיר ונטלי שכבר התייאשתי מלחפשם, הם סיפרו לי שבדחילו ורחימו הם השיגו כרטיס חלופי ל-7:40 בבוקר עם  Royal Jordanian, החברה שהיו אמורים לטוס אתה באותו בוקר. סיכמנו שהם מחכים לי בעמאן, ויחד נשתף מונית למעבר הגבול לבית שאן, מה שיוזיל את העלויות. אני טסתי עם חברה אחרת, Etihad airways, כך שהטיסה שלי הייתה אמורה לצאת 40 דקות אח"כ, אבל בכל אופן הם הסכימו לחכות לי בעמאן.

טוב. עמדתי בתור יחד עם כולם, והתור – פשוט לא מתקדם. מבעד לדלפק אני רואה את שני אנשי-החברה יושבים בניחותא ומנסים לפתור להם בנחת את בעיותיהם של הנוסעים, אבל השעון מתקדם והתור – לא! זה היה פשוט פוקע עצבים, בשלב מסוים אפילו התחלתי לבכות מרוב לחץ, וכשנרגעתי דיברתי לעצמי בעברית והוצאתי קיטור. לא היו הרבה דחיפות אבל באמת הזמן כבר דחק.

ב-8:05, רבע שעה לפני הטיסה, אני כבר מאבדת עשתונות ומגישה לערביה שמולי את הדרכון עם הכרטיס האבוד, כדי שתחליף לי אותו לכרטיס תקין ואעלה סופסוף על הטיסה המתקרבת.

היא מסתכלת בכרטיסי ואומרת לי בטון רגוע: "man, this flight is cancelled".

??????????

?????????????????

בשלב זה אני כבר לא עומדת בסערת הרגשות שלי ופורצת למשרדי החברה. "מה זאת אומרת בוטלה?? אז מתי הטיסה הבאה??". הייתי מוכנה להסביר לכל מי שרק היה מוכן להקשיב – מה זה שבת, ושאסור לי לנסוע, ושעד הצהריים אני צריכה להגיע לעמאן... (ורביעם מעמי הארץ התייהדו, כן..). הייתי היסטרית לחלוטין וכשלאט לאט התאפסתי הבנתי שהטיסה הבאה תהיה ב-13:00 בצהריים, כלומר ב-11:00 שעון ישראל. 3 ש' טיסה, כלומר להגיע ב-14:00 לעמאן, לתפוס מהר מונית למעבר הגבול בישראל, לעשות שבת איפשהו בבקעה ואם אספיק אז להגיע לדודים שלי שבמצפה יריחו. טוב, ייסורים מכפרים, אבל לפחות שבת בישראל.

אח"כ בדקתי במחשבים וראיתי שיש טיסה ב350$ מעמאן לישראל ב16:10, כלומר להגיע לישראל ב17:00. טוב, זה בערך הדלקת נרות, אבל אני אריץ החתמת דרכונים, אקח לי נהג ערבי ואעשה שבת בלוד אצל שלומית בת-דודה שלי שגרה שם, והלוואי שגם ההורים שלי יבואו (עם הסירים). אבל לפחות שבת בארץ! עדיין לא קניתי את הטיסה הזאת כי רציתי שזה יהיה על חשבון החברה, שבעצם זו אשמתה שנתקעתי כאן. החברה מסרבת והטיסה מתקרבת...

יום שישי, 13:00 בצהרים:

אני כבר בgate 17, מחכה לכרטיס חדש שיונפק לי. התור משתרך לאיטו ואני מבינה שהחברה הוציאה שתי טיסות מלאות לעמאן, מה שמעכב את הכל. טוב, בני-דודינו התנהגו כאילו לא יום שישי היום, מה שפקע את עצביי לחלוטין, ושוב מצאתי את עצמי ממררת, ומסבירה לערבי התורן ש: "It's our holly day. We can't move, we can't travelling, no electricity".

לא הפסקתי לבכות וכשאני מגיעה למטוס הדיילות הדאוגות שרואות את שואלות אותי אם הכל בסדר ואם אני רוצה לשתות. שתיתי 3 כוסות וניסיתי להירגע. לא הלך. אני מתיישבת במושבי שהיה בין שתי ערביות חביבות ומנסה להתאפס, כשלפתע אני שומעת את קולו של הקפטן מתוך הרמקול שמסביר לנו שאנו נחכה 20 דק' ל-25 אנשים שנמצאים בדרך לכאן. 20 דקות שמתארכות לשעה וחצי.

ב-15:30 המטוס ממריא סופסוף כשאני נושאת תפילה בלבי שתיעשה לנו קפיצת הדרך, ולו כדי לא לנסוע בשבת, כל הטיסה בכיתי, או ניסיתי להירגע. ב-16:30 שעון עמאן אנו נוחתים בשדה התעופה, אך גם אז יש עיכוב של כמה דקות בשל תקלה טכנית שהייתה במטוס. בשלב זה כבר אין עצבים, רק השלמה עם המצב.

יום שישי, 17:00 אחה"צ, הדלקת נרות, שעון עמאן-ישראל:

סוף סוף אנו באדמת עמאן, אני עושה מהר ויזה כדי לעשות כמה שפחות דברים שלא קשורים לשבת בשבת. מחכים למזוודה, לא מגיעה, לא מגיעה, לא מגיעה. טוב, צריך להודיע בבית שנחתתי ב"ה. השיחות שלי לחו"ל חסומות, ואני מבקשת שיחה מהערביה שישבה לידי במטוס. אלו אחותי עונה לי ואני מספרת לה שנחתנו בעמאן, ואני מחכה למזוודה שלי כבר כמה דקות טובות. "למה המזוודה שלך לא מגיעה? ואיפה את הולכת לישון היום"?, היא שואלת אותי שאלות קשות ואני בלחץ לסיים את השיחה כי זה לא על חשבוני. מה גם שתשובות אין לי, פרט שולי.

בשלב כלשהו מודיעים לנו שגמרו להוציא את כל המזוודות מהמטוס, וכולם פונים להתלונן במשרדים הסמוכים של חברת royal Jordanian שהמזוודות שלהם לא הגיעו. אני קצת מתחילה להילחץ, פחות בגלל המזוודה אלא בגלל הידיעה שאני חייבת להשיג לי מקום לשני הלילות הקרובים, ושאין לי מושג מה הפרוצדורה פה בירדן לגבי גסטהאוסים. בהודו אני יכולה להעביר קורס בעניין, אבל פה....

פניתי לאיש של ה-royal Jordanian, ושאלתי אותו איפה המשרדים של etihad...

(המשך בפרק הבא).