לפעמים דווקא הבלגן מציל אותנו
לפעמים דווקא הבלגן מציל אותנוצילום: פנימה

לפני כמה שנים, בחודש אדר, קרה לי נס: הזמינו אותי לצאת לחופשה קצרה יחד עם קבוצת עיתונאיות. האירוח כלל טיסה לצפון ושהות של יומיים מחוץ לבית. אחרי עשור בעולם העיתונות התרגשתי, סוף סוף זרקו גם לעברי איזה גזר גמדי.
אני זוכרת כיצד עמדתי בתור אחרי עליזה, שותפתי למסע. עליזה, נמרצת כהרגלה, נמנית על העיתונאיות שמקפידות לא להחמיץ אף אירוע עיתונאי שיש בצדו צ'ופר. אין משרד יחסי ציבור שלא דאג לטפח את הקשר איתה, ולא התפלאתי שהיא נשלחה מטעם העיתון שבו עבדה.

"גם את כאן?" קרצה לעברי.
"ניסים קורים", עניתי לה בחצי צחוק.
"איך התארגנת עם הילדים?" שאלה אותי, ומיד התחילה לספר לי על הילדים שנשארו בבית, על אימא שלה שנרתמה לעזור לה כדרכה ועל כמה שהיא שמחה לצאת לחופשה הזאת.  "מישהו עזר לך לארוז?" השאלה הופנתה אליי והפסיקה את השיחה שלי עם עליזה. דיילת קרקע בשיער חום אסוף הביטה בי ברצינות.  "כן, בטח", השבתי מבלי משים. עיניה של דיילת הקרקע נפערו. "מי?" היא שלחה בי מבט מצמית. 

לרגע נבהלתי. היא שואלת מי עזר לי לארוז? חשבתי לעצמי. והרי היא יכולה לפתוח את המזוודה ולגלות בעצמה, הרהרתי ושחזרתי את התהליך. היא יכולה לפתוח בעצמה את תיבת הפנדורה שלי ולגלות כתמי שוקולד שהבת שלי מרחה על החצאית ששלפתי מתוך ערימת הכביסה הנקייה. מיהרתי לקפל את החצאית והכנסתי אותה לתוך המזוודה, יחד עם תרסיס הכתמים.   אבל אז העיף הקטן קוביית משחק קטנה אל המזוודה והיא נבלעה בתהום הנשייה. הוא דרש כמובן שאחזיר לו את הקובייה, "תקבל אותה כשאחזור", אמרתי לו. 

כל אותו הזמן הרגשתי במבטו של בעלי עוקב אחריי ממפתן הדלת בשעה שאני מנסה לארוז ולדחוס את חיי אל תוך המזוודה שאיימה להתפקע מאי סדר. רגע לפני שסגרתי אותה בכוח הוא זרק אליי את האפודה שחיפשתי במשך שעה ארוכה, ותוך שניות גם היא הצטרפה למערבולת החפצים. 

חייכתי אליו. האם הוא יסתדר בלעדיי?! זה רק ליומיים, אמרתי לעצמי. והנה, עכשיו אני עומדת מול דיילת שפותחת את המזוודה שלי לעיני כולם, ומתביישת בבלגן שיש בתוכה. התיק של עליזה היה כמובן מאורגן והכול בו היה מקופל ומסודר. לא ידעתי היכן לכבוש את פניי. 

ולמה נזכרתי בנסיעה הזו, שאגב, מלבד תקרית הבלגן במזוודה שחשפה את קלוני ברבים נהניתי בה עד מאוד? בגלל מייל שקבלתי. מכתב נוגע ללב מאישה שקראה את אחד הטורים שבו קבלתי על אי הסדר שלי. היא רצתה לדעת אם כתבתי מתוך מציאות החיים שלי ואם יש תקנה לבלגן, כי קשה לה. היא מנסה לתמרן בין הבית לעבודה, ומרגישה שהבלגן עומד לה לרועץ. 

ויעידו כל הלוקים באי סדר על המחיר הגבוה שהוא גובה מהם מדי יום, על הכספים שנזרקים בגלל פריטים שנעלמו. אעיד על עצמי, כמה פעמים התיישבתי לכתוב שוב מאמר רק כי לא זכרתי היכן ואם בכלל שמרתי את הקובץ.

הסיפור הבא מוקדש לכל הנשים שנאבקות בנחש הבלגן. היה לו עסק מצליח. הוא עבד קשה כל חייו, אבל הוא גם ידע ליהנות. הוא הביא פרנסה ברווח לביתו והעניק לילדיו את כל צורכיהם - הם גדלו באושר ובעושר. כאשר ילדיו התחתנו בזה אחר זה. לאחר ימי השבע ברכות של בת הזקונים, הגיע אליו חתנו וביקש נרגשות להודות לו.

"חמי היקר, נתת לנו כל כך הרבה. חיתנת אותנו בכבוד גדול, קנית לנו דירה וריהוט. אני רוצה להחזיר לך בדרכי שלי. אני, כפי שאתה יודע, רואה חשבון. שמתי לב לכך שהמשרד שלך עמוס לעייפה בניירת. תן לי לסדר לך אחת ולתמיד את כל הניירות בצורה מסודרת בקלסרים. זאת תהיה הבעת התודה שלי". "טוב, נו. אם אתה כל כך רוצה - בבקשה", הוא ענה לחתן הטרי.

שלושה ימים ושלושה לילות הסתגר החתן במשרד, וכעבור שלושה ימים יצא משם אבל וחפוי ראש.
הוא הציץ מעבר לכתפו של חתנו, וראה משרד מסודר ומאורגן כמו שמעולם לא היה לו. עשרות קלסרים עומדים כמו חיילים על המדפים. אבל הפנים החפויות של החתן עוררו בו סימן שאלה גדול. "חמי היקר, אני לא יודע איך להגיד לך את זה. עברתי על כל החשבונות, סידרתי את הכול וגיליתי לחרדתי שאתה בעצם בעל חובות עצומים. אתה פושט רגל!" כמעט פרץ החתן בבכי.

פרץ חותנו בצחוק גדול ואז הרעים בקולו: "חמישים שנה אני מנהל את העסק הזה. פרנסתי משפחה שלמה, חייתי ברווחה, חיתנתי את כל ילדיי. עד שלא הגעת וסדרת את הכול, הכול היה בסדר! מי ביקש ממך?".

אולי מדובר בנחמת עניים, ואולי זו האמת של החיים: לפעמים דווקא הבלגן מציל אותנו. לפעמים דווקא אי הסדר הוא הסדר האמיתי, ובלבד שאנחנו עושות את רצון הבורא.  אומר הרבי מקוצק: "כי בשמחה תצאון" - כי בשמחה תצאו מכל הצרות, וגם מהבלגן.   

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי