אנשיו כבר עובדים על שכתוב ההיסטוריה. אולמרט בעת הכניסה לכלא
אנשיו כבר עובדים על שכתוב ההיסטוריה. אולמרט בעת הכניסה לכלאצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כשאריה דרעי הלך לכלא אל מול 'שאגת אריה' ולצלילי "הוא זכאי" אנשים לגלגו.

כשמשה קצב סירב להודות ולהביע חרטה על הפשעים שבהם הורשע, הזהירו אותו שהדבר יפגע בסיכוייו לשחרור מוקדם על התנהגות טובה.

אולם השבוע קיבלנו את אולמרט בתור האיש ששמר על ביטחוננו, הקובל ששילמנו לו רעה תחת טובה בכך שהשלכנו אותו לכלא. אצל אולמרט הזדונות הפכו לשגגות, והרשעתו אפילו סומנה על ידו כפגם בדמוקרטיה הישראלית. הדבר נבלע בדיווחים כמו מספר הפריטים שיורשה האסיר אולמרט להביא איתו לכלא, אבל אסור לטעות: נורתה יריית הפתיחה להלבנת הפשעים ולטיהור שמו של אולמרט לקראת שחרורו מהכלא. בימים שבהם מקובל להתפאר שאין שחור ולבן, ולכל אחד הנרטיב שלו, גם חפותו של הקדוש המעונה אולמרט תזכה ללגיטימיות די מהירה.

נכון שגילו של אולמרט והקלון שמכתיב את הרחקתו מהזירה הפוליטית מצרים את שאיפותיו, ואדם פיקח כאולמרט מבין זאת. לכן הוא חותר למעמד אחר, של סייג', הזקן החכם שאליו כולם עולים לרגל לשאול את עצתו. מעמדה זו אולמרט יזכה להשפעה ויוכל גם לטפטף את התזה שהשלום המיוחל כבר היה מאחורינו, אילולא רצח אותו יגאל עמיר בעידוד נאומיו של נתניהו מהמרפסת, ואילולא מעניק התקווה אולמרט היה מוסט מהשגת השלום על ידי זוטות שנוצלו בידי כוחות אפלים.

ישנם מספיק אינטרסנטים שיפעלו לטפח היסטוריה ריביזיוניסטית כזאת. מספיק לבחון את תהליך ההערכה מחדש של מלחמת לבנון השנייה. בשעתה המלחמה נחשבה לכישלון צורב והולידה את ועדת וינוגרד, שאמנם לא שלחה את אולמרט הביתה אבל סימנה את תהליך היחלשותו הפוליטית.

היום כבר נשמעות טענות שלא העריכו מספיק את ההצלחה שנחלה ישראל במלחמה ההיא, ששיקמה את ההרתעה מול נסראללה. אוי להצלחות כאלה. אפשר להגיד שההרתעה הייתה לכל הפחות דו-צדדית. חיזבאללה, בהפרה ברורה של החלטת מועצת הביטחון 1701 שאולמרט וציפי לבני כה התפארו בה, צבר 80,000 טילים שמפוזרים בבתים אזרחיים בלבנון. הוויכוח אם להנחית מכת מנע על תשתית הגרעין האיראנית הושפעה מההבנה שבמקרה כזה חיזבאללה יפעיל את מערך הטילים נגדנו. דין מעטפות כדין מלחמות, ולכן היכונו לקרב על התודעה שיחל לקראת שחרורו של אולמרט מכלא מעשיהו.

אירופה פוקחת עיניים

קשה לדעת כמה זמן תחזיק הסולחה האחרונה בין ישראל לאיחוד האירופי, וקשה עדיין לענות על השאלה מי התקפל יותר – האיחוד או ממשלת נתניהו. מבחינת הממשלה, הצפרדע שנאלצה לבלוע הייתה השלמה עם ההחלטה האירופית לסמן מוצרים מיש"ע. אולם האירופים נאלצו גם הם לחלק סוכריות, שהחשובה בהן היא ההכרה שהסימון לא יקבע לגבי גבולות הקבע של מדינת ישראל.

ההחלטה הזאת משרתת את מדינת ישראל ומעקרת את ההישג העיקרי של האויב מהסימון, דהיינו שכל שטח מסומן חייב להיות חלק ממדינה פלשתינאית. הסעיף המעניין הוא התחייבות שני הצדדים לא לנקוט במהלכים חד-צדדיים, ולא ברור איך הסעיף הזה יתורגם בשפת המעשה: האם האיחוד יחדל לבנות בצורה פיראטית בשטח C, או שמא הסעיף ינוצל להגביל דווקא את הבנייה הישראלית. הנבואה שלי היא שההסכם יחזיק מעמד כמו הפסקת אש בסוריה.

השאלה היותר מסקרנת היא מה גרם לאיחוד האירופי לרצות בסולחה עם ממשלת ישראל. רבים יראו בפיגועים באירופה את התשובה. יש לאירופה בהחלט מה ללמוד מאיתנו בכל הקשור למלחמה בטרור, ובמיוחד מהבידוק הביטחוני הנהוג אצלנו שמעניק הנחות לנזירה בת 75 לעומת צעיר ערבי בן 25. בנוסף לכך, אירופה, גם בתקופות השפל ביחסים בינה ובין ישראל, עודדה את הקשרים עם המדע הישראלי. כל זה נכון, אבל יש להוסיף גורם מקרב חדש בין ישראל לאירופאים: התחושה שממשל אובמה מפקיר אותם.

שנים רבות התנשאו האירופאים על האמריקנים שמאמינים רק בכוח צבאי, כאשר אירופה מפעילה כוח רך וחכם, ובכך לא מלכלכת את ידיה וחוסכת הון עתק בהוצאות ביטחון. השיטה הזאת פעלה כל עוד האמריקנים שיחקו את תפקיד השריף, שיעשה סדר ברגע שיהיה צורך להפעיל כוח בסגנון המסורתי. אבל אז הגיע אובמה, והאירופאים קיבלו נשיא כלבבם, שמעדיף כוח חכם על כוח צבאי. והם חשים על בשרם את התוצאות באוקראינה ובסוריה.

בוועידת הביטחון שהתקיימה במינכן אמר שר החוץ הגרמני כי "שאלת מלחמה ושלום שבה ליבשת, סברנו שהשלום חזר לאירופה לצמיתות". האירופאים רואים את פוטין פועל בהחלטיות בסוריה מול מענה רפה, אולי אפילו הסכמה שבשתיקה, מהצד האמריקני. האשף הפיננסי ג'ורג' סורוס הוא אדם נבל, אבל לפעמים צריכים לקבל את האמת מנבלים: לפי סורוס פוטין מנצל את המשבר הסורי כדי לפורר את אירופה, כגון באמצעות הפליטים המציפים את היבשת. האירופאים רואים מטוסים רוסיים בוחנים את תחומם האווירי, ופעילות הצוללות הרוסיות חזרה למימדים של המלחמה הקרה. הדוב הרוסי כבר איננו חיה מגושמת שמתבססת רק על שריון כבד, אלא הוא משודרג בלוחמה אלקטרונית ובכל מה שנחוץ למלחמה מודרנית. הדוב מפגין את ציפורניו המחודדות בסוריה.

האירופאים שאפשרו לכוח הצבאי שלהם להתנוון מוצאים את עצמם מול שוקת שבורה. הם רואים את קרי שופע אופטימיות לצד שר החוץ הרוסי לברוב, ומבינים שהשני נותן את הטון. האמריקנים אומרים להם: אמצעינו מוגבלים ועליכם לדאוג לעצמכם. מדינות כמו פולין עושות זאת, אבל מדינות אחרות מנסות להתאים את עצמן למצב החדש ולבעל הבית החדש.

לאור כל אלו יש כעת סיכוי, אמנם לא גבוה, שהאירופאים המאוימים יגלו יותר הבנה למדינה שחיה תמיד בצל איום.