האיש שיצא מהתופת ולא הפסיק להיות אופטימי

חוקר השואה ומכרו האישי של שמואל וילינברג, ניצול טרבלינקה האחרון, מספר על האיש שיצא מהתופת והקדיש את כל כישרונו להנחלת הזיכרון.

שמעון כהן ואלירן אהרון , י"ג באדר תשע"ו

ריבלין סופד לשמואל (איגו) ווילנברג
ריבלין סופד לשמואל (איגו) ווילנברג
צילום: אלירן אהרון

חלל עצום. גרייף

על דמותו הייחודית של שמואל וילנברג, הניצול האחרון מטרבלינקה שהלך לעולמו בגיל 93 והובא היום (שני) למנוחות, שוחחנו עם חוקר השואה הבכיר, איש מכון 'שם עולם', פרופ' גדעון גרייף, שהכיר את וילנברג באופן אישי וחקר ארוכות את מחנה טרבלינקה והאירועים שנכרכו בו.

"הוא היה יהודי בעל לב חם מאוד ולכן הנחלת זיכרון השואה היו עבורו ערכים מקודשים שהוא חי לאורם כל חייו. הוא שרד את המרד הפולני של אוגוסט '44, הוא שרד את אחד הנוראים שבמחנות ההשמדה, מחנה טרבלינקה שבו נרצחו כמיליון יהודים. אפשר לומר שהוא השואה ושרידי השואה יחד בהתגלמותם. הוא תרם את ליבו הגדול ואת מרצו להנחלת זכר השואה".

מעבר לכך, מוסיף פרופ' גרייף, היה וילנברג "אמן גדול, אדם בעל רגישות אנושית גדולה. האבדן והחלל הם עצומים. אישיותו ונועם הליכותיו, למרות כל הסבל שהוא עבר הוא לא הפסיק להיות אופטימי. הוא אהב את היהודים, את עמו ואת ארצו. אנחנו מרגישים בחסרונו כבר עכשיו".

על גישתו ותפיסתו של וילנברג אומר גרייף כי "ראיית העולם של שרידי השואה היא ראייה הרבה יותר מורכבת מאשר לנו שלא היינו שם. עם כל עושר החוויות שאדם יכול לחוות בימי חייו חוויית השואה היא חוויה מיוחדת במינה, ללא אח ורע בתולדות האדם. אין עוד התנסות אנושית כזו כפי שהעם הגרמני כפה על העם היהודי.

הניצול האחרון מטרבלינקה הובא למנוחות

''אין עוד מצבים בלתי אפשריים שכאלה והוא עבר את כל התופת הזו, צלח והקים משפחה והיה מוקף בבני משפחה אוהבים". מוסיף פרופ' גרייף ומציין את השילוב בין אדם שנושא על גופו ונפשו את הזיכרון הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת ועם זאת מלא ברוח אופטימית שתכליתה היא שאין נשברים ושומרים על הרוח על האנושיות ועל הערכים.

"נפגשנו לעיתים קרובות. הופענו בעברי זיכרון, צחוקו והמבטא הפולני הכבד שלו יחסרו לנו מאוד". כשהתבקש פרופ' גרייף להזכיר סיפור אחד מאותם סיפורים רבים שסיפר וילנברג לבני הדור הבא במסעות רבים וארוכים לפולין, סיפור שהיווה עבורו נקודה משמעותית בתחנות חייו, הוא מספר: "אני חושב שהמפגש הקצרצר עם אסירה בשם רות דורפמן שאת שערה הוא נאלץ לגזוז - שם בטרבלינקה גזזו את שער הנשים בעודן בחיים שלא כמו באושוויץ ששם גזזו לאחר מותן – הוא שימש כספר והמפגש הזה נחרט בזכרונו כיוון שרות דורפמן שאלה אותו אם תהליך המוות מייסר וכמה זמן הוא נמשך, והוא ניסה להרגיע אותה ולנסוך בה עוד כמה שניות של תקווה.

''האנושיות הזו בתוך התופת... הוא הנציח את הרגע הזה באחד מפסליו הידועים. נדמה לי שזה הרגע המרגש ביותר למרות שכל שנייה ושנייה במחנה טרבלינקה הייתה מאבק במוות, מאבק ברשע הגרמני, מאבק בסאדיזם של השומרים הנאציים, ועם זאת ברגע של מפגש עם יהודייה אחת שידע שלא תשרוד, הוא מצא לנכון לנסוך תקווה. המפגש הזה עם רות דורפמן הוא המאפיין את חייו ואישיותו של שמואל וילנברג".

כאמן שרטט וצייר וילנברג את מחנה טרבלינקה בתחושה, שלימים התבררה כלא מדויקת, שאין צילומים למחנה. פרופ' גרייף מעיר כי בין ממצאי טרבלינקה אותרו תצלומים של סגן מפקד המחנה, אך תצלומים היו אסורים בכל מחנות ההשמדה. על השרטוטים והציורים של וילינברג הוא אומר כי אלה היו בעלי חשיבות היסטורית יוצאים מהכלל.

"בהיותו אמן הוא שחזר את המחנה והשרטוטים שמופיעים גם בספרו 'מרד בטרבלינקה' שימשו במשפטים שנערכו לפושעים. האמן שבו הפך גם להיסטוריון שבו. הוא היה שם וראה בעיניו וכאמן ידע לשרטט את חלקי המחנה – חלק ההגעה, מגורי הצוות ומקום הרצח, כל אלה שורטטו ביד אמן והייתה להם חשיבות עצומה".

על המרד המוכר של מחנה טרבלינקה ומעורבותו של וילנברג מספר גרייף ואומר כי "כל מי שהיה בחיים לקראת אוגוסט 43' תרם למרד - אם באיסוף נשק  ממחסני הנשק של הגרמנים, אם בעיצוב פניה של המחתרת הקטנה והנועזת. זהו מרד במחנה השמדה, ולא ניתן להמעיט בחשיבותו של אירוע שכזה מכל בחינה שהיא.

''היו שלוש מרידות במחנות השמדה – טרבלינקה, אושביץ וסוביבור – אלו גיבורים צעירים חסרי ניסיון שלמרות הגיהנום שבו הם מצויים הם מתעשתים, מתארגנים למרד, מייצרים נשק, גונבים נשק נערכים ובסופו של דבר מבצעים את המרד. העובדה ש-67 ניצולים שרדו את טרבלינקה היא סיפור של גבורה בלתי נתפסת. המרד הזה צריך להיות כתוב באות זהב של הגבורה היהודית לדורותיה וזה לא קורה מספיק.

''סיפור הגבורה הזה צריך להיות מופץ בכל מקום בעולם. עדיין לא שרנו את שיר ההלל למרד היהודי במחנות ההשמדה. הם עשו את הבלתי אפשרי בתנאים הכי גרועים שניתן להעלות על הדעת".

נאומים מההלוויה

לקראת תום השיחה אתו נשאל פרופ' גרייף אם נכונה התחושה שבעוד וילנברג המנוח ידע לנצל את כישוריו כפסל, צייר, סופר, כאדם בעל כריזמה ויכולת ביטוי לצד הומור, על מנת להעביר את סיפורו לדורות הבאים, אין באותה שעה המוני ניצולים שסיפורם נשכח משום שאין בהם את הכישורים והיכולות הללו.

גרייף מסכים לחלוטין לקביעה זו ואומר כי על כולנו להתגייס לספר את סיפורם כל עוד חיים בקרבנו ניצולי שואה. "יש לאפשר לכל אחד לספר את סיפורו. זו חובתנו המוסרית לנרצחים. כל פעם שאני פוגש את בני הדור השני והשלישי אני שואל אם תיעדו את הסבא והסבתא. אם לא, אותו ועשו שאת שלא יהיה מאוחר מדי. זה פשוט כל כך בעידן הטכנולוגי שלנו. זו חובתנו המוסרית. הזמן פועל לרעתנו ומותו של וילינברג מעיד על כך".

"יש הרבה היבטים של השואה שלא ידוע להם מספיק כמו גיטאות שלמים שלא נותר מהם זכר כדי להנציח, וכך גם מעשי מרידה בגיטאות שפרטיהם לא ידועים. יש עבודה רבה להיסטוריון המקצועי ולהיסטוריון החובב. השואה התרחשה לאורך 12 שנה בסך הכול, אבל התרחש בהם כל כך הרבה. העולם היהודי חרב ועבר תהפוכות וצריך לתעד וזה הזמן. הזמן פועל לרעתנו".



טוען....