מגלים את אמריקה

כבר כמעט 230 שנה האזרחים האמריקאים מנסים להבין את שיטת הבחירות לנשיאות ארה"ב. הגיע הזמן שגם אנחנו ננסה להבין איך הדבר הזה עובד.

אילת כהנא 'עולם קטן' , י"ג באדר תשע"ו

שיקולים אלקטורליים פנימים של הדמוקרטים. אובמה וקלינטון
שיקולים אלקטורליים פנימים של הדמוקרטים. אובמה וקלינטון
צילום: Kevin Lamarque , רויטרס

לפני שניכנס לסבכי השיטה, ננסה לעמוד על שיטת הממשל האמריקאית על רגל אחת: ארצות הברית היא דמוקרטיה נשיאותית פדרלית, שמתנהלת על פי חוקה (שהתקבלה בשנת 1789).

מה זה אומר? הנשיא נבחר בבחירות כלליות שאת מהלכן ננסה להסביר עוד רגע. הקונגרס האמריקאי הוא הרשות המחוקקת והוא מורכב משני בתים: בית הנבחרים, שבו לכל מדינה יש ייצוג יחסי לאוכלוסייתה; והסנאט שבו כל מדינה מקבלת ייצוג של שני סנאטורים.

כך למשל, מדינת קליפורניה היא הגדולה ביותר באוכלוסייתה ובשל כך מתחלקת ל-53 מחוזות. על כן, יש לה 53 נציגים בבית הנבחרים. שטחה של מדינת אלסקה גדול בהרבה, אך היקף האוכלוסין שם נמוך, ומכיוון שכך היא מונה מחוז אחד ויש לה נציג אחד בבית הנבחרים.
"ברור שנתניהו מעדיף נשיא רפובליקני, אבל ההעדפה הזו לא נסמכת על ההיסטוריה משום שהוא מעולם לא עבד עם נשיא רפובליקני. בפעמיים שהוא היה בשלטון היו נשיאים דמוקרטים. חלק גדול מהרפובליקנים שהוא טוען שהוא מסתדר אִתם יהיו בתנאים מסוימים לא טובים לישראל"

הנשיא וסגנו (שרץ יחד אתו) אינם נבחרים ישירות בידי 320 מיליון האזרחים בארה"ב, אלא על ידי חֶבֶר האלקטורים. לכל מדינה בארצות הברית מוקצים אלקטורים במספר השווה למספרם של נציגיה בקונגרס: שני נציגיה בסנאט ועוד כמספר נציגיה בבית הנבחרים.

אם לקחנו את קליפורניה כדוגמה, מספר האלקטורים המוקצים לה הוא 55. 53 כמספר נציגיה בבית הנבחרים ועוד שני נציגיה שבסנאט. תושבי המדינה בוחרים את האלקטורים בבחירות פנימיות. אלקטורים אלו מהווים לצורך ההמחשה ופישוט הדברים "מטבעות של קולות". בארה"ב יש כיום בסך הכול 538 אלקטורים.

הדרך לזכייה בנשיאות נעשית בדרך של "Winner Takes it all" - המנצח לוקח הכול. כלומר, ביום הבחירות יוצאים אזרחי ארצות הברית להצביע ונדרשים לבחור בין המועמד הדמוקרטי לבין המועמד הרפובליקני. אם במדינת קליפורניה לדוגמה רוב הקולות הכריעו לטובת המועמד הדמוקרטי, מועמד זה יזכה בכל "מטבעות הקולות" באותה מדינה. לא מתבצעת חלוקה של האלקטורים בין המועמדים ביחס לספירת הקולות.

כך נעשה בכל מדינה ומדינה, והמועמד שגרף את מספר הקסם 270 אלקטורים, עליו יכריז חבר האלקטורים כמנצח (בוועידה טקסית שתתקיים יצביע כל אלקטור למועמד שניצח במדינתנו, גם אם שצו מצפונו יומר לו אחרת).

שניים מפה, שישה מפה

בימים אלה, נערכת התמודדות על המועמדות לנשיאות מטעם שתי המפלגות - הדמוקרטית והרפובליקנית.

במפלגה הדמוקרטית מתמודדים שניים על המועמדות לנשיאות: מי שהיתה מזכירת המדינה, הילארי קלינטון,

וברני סנדרס הסנאטור היהודי מטעם מדינת ורמונט.

במפלגה הרפובליקנית מתמודדים נכון להיום שישה מתמודדים (שלושה פרשו בדרך): ג'ב בוש, מושל מדינת פלורידה לשעבר, בנו של הנשיא ג'ורג' בוש ואחיו של הנשיא בוש הבן; ג'ון קייסיק, מושל מדינת אוהיו; בן קרסון, סופר ורופא; מרקו רוביו, סנאטור מטעם פלורידה; ושני המתמודדים הבולטים במרוץ הרפובליקני הם טד קרוז, סנאטור מטעם טקסס, ודונלד טראמפ, איל עסקים ונדל"ן, כוכב תכנית ריאליטי ואביה של יעל (איוונקה לשעבר) טראמפ, שהתגיירה וחיה כיום אורח חיים אורתודוקסי עם בעלה היהודי ג'ראד קושנר.
פנקס: "היחס לישראל הוא דבר לא רלוונטי בעליל. יש קונצנזוס מוחלט בקרב כל המועמדים שהם פרו-ישראלים"

מי בוחר במועמדים לנשיאות?

ברוב מדינות ארצות הברית, בעת הרישום לפנקס הבוחרים יכול האזרח להירשם כחבר באחת המפלגות - או כעצמאי - ולהשתתף בבחירות המקדימות (פריימריז).

גם בבחירות אלו נוהגת שיטה המפרידה בין המצביע הישיר לבין ה"נציג" שלו, שבמקרה הזה נקרא ציר. האזרחים בוחרים בצירים, וביום הבחירות לפריימריז מצביעים האזרחים על גבי טופס כללי ומסמנים את הבחירה שלהם למועמד לנשיאות מטעם המפלגה. המועמד שגרף באותה מדינה את מספר הקולות הגבוה ביותר, זוכה בצירים.

אך כאן יש שוני חשוב באופן חלוקת הצירים בין שתי המפלגות: ברבות מהמדינות, הפריימריז הרפובליקניים מתקיימים בשיטת "המנצח לוקח הכול", והמועמד שגרף הכי הרבה קולות זוכה בכל הצירים של אותה המדינה. לעומת זאת, הדמוקרטים לרוב מחלקים את הצירים של כל מדינה בין המתמודדים, בהתאם לאחוז הקולות שבהם זכו.

נקודות המחלוקת

אלון פנקס, ששירת כקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק בשנים 2000–2004, שופך מעט אור על ההבדלים בין שתי המפלגות בארה"ב.
גליק: "אני חושבת שנתניהו עשה טעות גדולה כשביקר את טראמפ על ההודעה שלו שיאסור הגירת מוסלמים. הוא תקע לישראל גול עצמי עם הדבר הזה כי אי אפשר להתעלם מהמועמד המוביל"

"נקודות המחלוקת העיקריות בין המפלגה הרפובליקנית למפלגה הדמוקרטית מתייחסות לכמה דברים מהותיים: הגישה הרפובליקנית בעד ממשלה קטנה ולא מתערבת. אתה עני? אתה לא מצליח? זו כנראה אשמתך. לעומתה, הגישה הדמוקרטית דוגלת במדיניות יותר סוציאל–דמוקרטית - הממשלה צריכה להתערב בחינוך, בביטוח לאומי. היא צריכה לעזור לחלשים, לעניים, לחסרי ההשכלה הפורמלית.

"הבדל שני", ממשיך פנקס, "ניכר בעובדה שהדמוקרטים הם ליברליים מתקדמים, להבדיל מהרפובליקנים שהם הרבה יותר שמרנים ביחס לסוגיות חברתיות כמו נישואין חד-מיניים והזכות להפלות – שתי סוגיות חשובות מאוד בציבור האמריקאי".

נקודת מחלוקת נוספת היא נושא ההגירה. "לפי הדמוקרטים - ארה"ב מאז ומעולם הייתה ארץ של מהגרים. היא צריכה אולי לקבוע מכסות ולא לאפשר כניסה חופשית לגבולותיה, אבל בבסיסה, המדינה צריכה לעודד הגירה שהיא חלק מכור ההיתוך ששמו אמריקה. לעומתם הרפובליקנים, המכונים גם "הלבנים השמרנים", מאפשרים הרבה פחות ייצוג למיעוטים במפלגה, ואומרים לא למדיניות ההגירה.

נקודה נוספת נוגעת לנושא האיזון התקציבי. "הדמוקרטים לא מאמינים בקדושתו של התקציב ומוכנים להיכנס לגירעונות מדיניים עבור החברה, הרפובליקנים נוהגים בתקציב בחיל ורעדה ואומרים שאסור להיכנס למצב של גירעון. ולמרות זאת, ההיסטוריה מלמדת שהממשלים היותר מצליחים כלכלית היו דווקא אלו הדמוקרטיים והגירעונות היו אצל הרפובליקנים".

הכירו את המתמודדים

וכעת לשאלה שקצת יותר מעניינת אותנו – האם ישנו הבדל עקרוני בין המפלגות האמריקאיות בכל הקשור ליחסן לישראל?

על פי העיתונאית קרוליין גליק, ילידת ארה"ב ומי שעוקבת מקרוב אחר מערכת הבחירות, התשובה היא כן וחד-משמעית: "המפלגה הרפובליקנית כל כך פרו-ישראלית כך שכל המועמדים חייבים להיות יותר בעד ישראל מכל מועמד דמוקרטי", היא מדגישה.

ובכל זאת, מי שמוביל בצד הרפובליקני בצורה מובהקת בסקרים כבר תשעה חודשים, הלא הוא דונאלד טראמפ שסביר להניח ששמעתם את שמו חתום על כמה וכמה סנסציות, לא ממש אהוב על גליק. "הוא בן אדם בעייתי", היא אומרת. "איש בלי פלטפורמה חוץ מעצמו. הוא בעצם מנהל מערכת בחירות כמו תכנית ריאליטי".

פנקס חולק על טענה זו, וסבור שלא רק שאין הבדלים בין המפלגות באשר ליחסן האוהד כלפי ישראל אלא שגם בקרב המועמדים כיום ישנו יחס יותר מחיובי למדינתנו. "היחס לישראל הוא דבר לא רלוונטי בעליל", הוא אומר. "יש קונצנזוס מוחלט בקרב כל המועמדים שהם פרו-ישראלים".

גם בקרב הדמוקרטים?

"בעיקר בקרב הדמוקרטים. ברור שנתניהו מעדיף נשיא רפובליקני, אבל ההעדפה הזו לא נסמכת על ההיסטוריה משום שהוא מעולם לא עבד עם נשיא רפובליקני. בפעמיים שהוא היה בשלטון היו נשיאים דמוקרטים, וכשהוא הלך נגדם הרפובליקנים עמדו מאחוריו. חלק גדול מהרפובליקנים שהוא טוען שהוא מסתדר אִתם יהיו בתנאים מסוימים לא טובים לישראל", קובע פנקס.

"70 אחוז מיהודי ארה"ב ימשיכו להצביע לדמוקרטים. באחוזים אלו הם הצביעו עבור אובמה פעמיים, ולפני זה לביל קלינטון, גם כן פעמיים. כלומר יש ניתוק מסוים בין הבחירה של יהודי ארה"ב לבין מה שאנחנו מייחסים למשמעות של ישראל בבחירות האמריקאיות. זאת מהסיבה הפשוטה שיהודים אמריקאים לא מצביעים בנושא ישראל".

בהקשר זה מציג פנקס את הנתון הבא: ממחקר של ה-American Jewish Committee עולה כי ישראל היא הנושא התשיעי בחשיבותו מבין הנושאים המשפיעים על המצביע האמריקאי. "הנושאים שנמצאים בראש הרשימה הם ביטוח בריאות, חינוך, פשע, הגירה, כלכלה וחברה.

"אין הגדרה שכולנו נסכים עליה בשאלה מה טוב לישראל", אומר פנקס. "יגיד השמאל: אני רוצה נשיא שיכפה עלינו הסכם; בעיניי זה מופרך ואווילי. אין דבר כזה. אין נשיא שיעשה את זה ולא טוב שינסה לעשות. יגיד הימין: אני רוצה נשיא שיעזוב אותנו לנפשנו ורק יתמוך בנו. שוב, אין דבר כזה. ואם הוא יעזוב אותנו לנפשנו יהיו לזה השלכות איומות. לכן אם השאלה היא מה טוב לישראל – בסך הכול כל אחד מהמועמדים שקיימים כרגע טוב לישראל במובן הכי רחב של המילה, שמאל או ימין".

האם יש לראש הממשלה יכולת השפעה על תוצאות הבחירות?

"אפס השפעה. ואני חושב שהוא יודע את זה".

"אני חושבת שנתניהו עשה טעות גדולה כשביקר את טראמפ על ההודעה שלו שיאסור הגירת מוסלמים", אומרת גליק מנגד. "הוא תקע לישראל גול עצמי עם הדבר הזה כי אי אפשר להתעלם מהמועמד המוביל ומכך שיש לו מצבי רוח מאוד קיצוניים".

"ישראל נותנת לעצמה יותר מדי קרדיט", אומר פנקס, "ושוכחת שבסך הכול ארה"ב היא פרו-ישראלית לרוחב ולעומק. בעוד שיש דור של מצביעים דמוקרטים שהוא פחות סימפטי לישראל יש גם קבוצה שלמה בתוך הרפובליקנים האוונגליסטים שהפרו-ישראליות שלהם היא לא בדיוק לרוחי כיהודי".

מה הכוונה?

"אנחנו בעיניהם חמורו של איזה משיח ואנחנו פה כדי לשמור על הארץ עד מלחמת גוג ומגוג, ואז נקבל את מלכות ישו".

בשורה התחתונה, איזה נשיא ישראל תרצה לראות בבית הלבן? פנקס לא באמת יודע להגיד. גליק אומרת כי ישראל תרצה לראות את טד קרוז ובעדיפות שנייה את מרקו רוביו. "צריך לחזור ולהדגיש: אם טראמפ יהיה המועמד הרפובליקני יש לקוות שהוא ינצח משום שבאופן מובנה בתוך המפלגה אין ספק שכיום כל נשיא רפובליקני יהיה טוב יותר לישראל מכל נשיא דמוקרטי".