היתרון בנסיעה באוטובוס הוא האנשים החדשים שזוכים להכיר בנסיעה.
היתרון בנסיעה באוטובוס הוא האנשים החדשים שזוכים להכיר בנסיעה.איור: עדי דוד

הכי כיף לאלה שאבא או אמא מסיעים אותם. אבל גם מי שנוסע בהסעה מספר על חוויות הנסיעה עם החברים בבוקר, על החלפות של ממתקים ועל הבדיחות של איצקו הנהג.

גם אלה וגם אלה לא מבינים את רוני: הוא היחיד בכיתה שמתעקש לנסוע לבית הספר באוטובוס ציבורי.

כדי לנסוע באוטובוס הוא צריך לקום חצי שעה מוקדם יותר, לרוץ לתחנה במקרה שהוא כמעט מפספס את האוטובוס שכבר עומד ומעלה נוסעים, ולהידחק עם עוד המון אנשים שממהרים בשעה הזאת ללימודים ולעבודה.

"אני לא מבין אותך, רוני", אמר לו פעם חברו אבישי, "ההורים שלך מוכנים לקחת אותך, יש לך הסעה שבה אתה יכול לנסוע עם כל החברים. אז למה אתה מתעקש לנסוע בדרך הכי לא נוחה?".

רוני נתקל לא פעם בשאלות הללו. אפילו אבא ואמא שאלו אותו פעם למה הוא לא מעדיף שהם ייקחו אותו לבית הספר. אבל בדרך כלל הוא משיב תשובה מתחמקת. האמת, שקשה לו קצת להסביר מה מתרחש בנסיעות באוטובוס, אבל הוא יודע שעל זה הוא לא יכול לוותר.

למשל, הנסיעה המעניינת שהייתה לו ביום שלישי בבוקר. הוא עלה על האוטובוס ובדיוק הצליח למצוא מקום ליד אישה בגיל העמידה. כשפנתה אליו, מבטאה הרוסי בלט. רוני, כדרכו, התעניין ושאל: "עלית לישראל מרוסיה?", והאישה חייכה חיוך רחב. כנראה שלא הרבה אנשים התעניינו בסיפורה, וכעת היא סיפרה לרוני בהרחבה את כל התלאות שעברה עד שעלתה לישראל. רוני הקשיב לסיפור בסקרנות. הוא המשיך לחשוב כל היום על האישה, שאיבדה כמעט את כל רכושה ועבודתה כדי לעלות לישראל. כשהמורה ביקשה מהם לכתוב חיבור על אדם מיוחד, רוני גולל את סיפורה של טניה שישבה לידו באוטובוס. החיבור שלו זכה לשבחים מיוחדים מפי המורה בשיעור שלאחר מכן.

בשבוע שעבר, הוא נעמד בין שני תלמידי תיכון חילוני שנסעו גם הם לבית הספר באוטובוס. הם הביטו על הכיפה והציצית של רוני בחיוך שלא מצא חן בעיניו. הוא שמע אותם מצחקקים מעל ראשו על ה"דוס" שנוסע באוטובוס. רוני לא היסס: "מה קורה, חברים?" פנה אליהם עם כל הביטחון העצמי שהצליח לגייס. שני הנערים הביטו בו בפליאה. "אז מה, גם אתם נוסעים לבית הספר? נראה לי שאנחנו אפילו יורדים באותה תחנה". הנערים התעשתו, ושאלו אותו היכן הוא לומד. מפה לשם התגלגלה ביניהם שיחה. הם גילו שרוני הוא לא סתם ילד דוס, אלא גם ילד סקרן, מעניין ומצחיק. השיחות בין רוני לשניים נמשכו גם בנסיעות המשותפות בבקרים הבאים.

את כל המפגשים המעניינים עם האנשים באוטובוס לא הצליח רוני להסביר לשואלים, הוא רק ידע שקשה לו לוותר על החוויה. באותו בוקר הוא התיישב ליד קשיש עם מגבעת אפורה וזקן. הקשיש החל לספר לו סיפורי ניסים מופלאים שקרו לו בשנות המלחמה. רוני היה מרותק לסיפור, אבל אז אמר הקשיש: "אני צריך לרדת פה. יש לי הרבה חבילות לסחוב ואני צריך להתארגן, אז נפסיק פה". רוני נחלץ מיד לעזרתו: הוא אסף את צרורותיו של הזקן, ירד איתו בתחנה וצעד איתו אל המקום שאליו ביקש להגיע. בקרן הרחוב שממול צעדו חבריו של רוני, שירדו מההסעה, לבית הספר. רוני, שהיה שקוע בסיפוריו של הזקן, לא הבחין בהם. אבל החברים, שהתבוננו בזוג המיוחד שצעד מולם, הבינו למה בכל זאת יש יתרון גם לנסיעה באוטובוס.