חיים בסרט

לפעמים אני מרגישה בסרט. אולי כל החיים אנחנו צריכים להרגיש שמצלמים אותנו ושיש לנו אפשרות לראות את הסרטון ולהשתפר.

ריעות לוי , י"ט באדר תשע"ו

הסרט של החיים
הסרט של החיים
צילום: ריעות לוי

השתלמות. ניתוח סיטואציות חינוכיות. אחד מחברי הקבוצה יוצא לחדר הצמוד לחדרנו, ושם הוא נפגש עם שחקן מקצועי, עליהם לביים יחד סיטואציה חינוכית. כל חברי הקבוצה צופים בהם בשידור חי על מסך הנמצא בחדר.

לאחר מכן מנתחים את הסרטון ובודקים באילו מיומנויות השתמש איש החינוך, האם הוא ביקר את איש שיחו, האם פרגן, האם הביע אמפתיה.

גם המשתתף עצמו מציג איך הרגיש, מה חשב באותם רגעים, ובנוסף השחקן גם חושף את רגשותיו, כיצד הוא הרגיש בשיחה שהתנהלה בחדר הסמוך.

ואני יושבת בחדר וצופה בסיטואציה, וחושבת לעצמי כמה צריך לעשות את הסימולציה הזאת בכל דבר שאנו עושים בחיים.

הלוואי ויכולתי לראות את התנהגותי עם ילדי בשעות אחר הצהריים. הייתי רואה האם אני צועקת הרבה, האם אני מחבקת מספיק, האם אני מתייחסת לכולם וכו', יהיה נחמד אם נוכל לראות את כיצד אנו מדברים עם הבעל, האישה, חברים, אנשים ברחוב וכדומה.

כל החיים אנחנו צריכים להרגיש שמצלמים אותנו ושיש לנו אפשרות לראות את הסרטון, נדמיין זאת וכך נוכל להתקדם בחיים ולשפר ולפעמים לשנות את ההתנהגות שלנו.

לפעמים אתה מרגיש בסרט ורוצה להיות הצופה שלו ולא השחקן. אני זוכרת את הרגעים שלאחר התאונה, איך יצאתי מהרכב המעוך, כשעוד לא עצרו רכבים. החזקתי את שילת על הידיים, וחשבתי שאני אלמנה ואם שכולה. הרגשתי ממש כמו בסרטים, ערפל מסביב, רכב מעוך, אנשים מדממים יושבים בתוכו, אישה היוצאת מתוך הרכב המעוך כשביתה בידיה, צועקת לעזרה, מחכה שיבואו לעזור ליקיריה הנמצאים ברכב. ואני רק מחכה שהמסך יעלה ואדע שכל זה לא אמיתי ולא קרה לי.

אבל המציאות טופחת על פני, וזה כן קרה, וקרה לי ולמשפחתי.

כמובן שפעמים רבות מאז התאונה אני רואה את הסרט הזה בראשי, מנתחת אותו, חושבת מה יכולתי לעשות ולא עשיתי, איך פעלתי באותו המקרה. 

כשלמדתי אימון, אחת המשימות היתה לבקש מאנשים הקרובים אלי שיכתבו מהן החוזקות שלי. בעלי כתב לי שאני יודעת לתפקד במצבי לחץ. תהיתי מדוע הוא כתב דווקא את התכונה הזאת. ואז הוא הסביר לי שהוא ראה איך תפקדתי בזמן התאונה, וגילה את התכונה הזאת שמוטבעת בי, ומאז הוא שם לב אליה במקרים ובמצבים דומים.

אז התפקיד שלנו כאשר אנו "צופים" בקטעים שונים מחיינו, הוא לבדוק באילו תכונות נעזרנו כדי לעבור את אותו אירוע ולאמץ תכונה זאת ולהשתמש בה במקרים דומים.

אני חיה כרגע בסרט שאינני רואה את סופו. בסרט קצת עצוב וכואב. אך אני מרגישה שיש לי תפקיד חשוב בבימוי של הסרט הזה, והוא להופכו לסרט שמח, סרט שכאשר אנשים יצפו בו הם לא יצטרכו את ערימת הטישויים לנגב בהם דמעות של עצב אלא דמעות של שמחה וצחוק.

ואני מדמיינת את עצמי רואה את הסרט הזה, ואני גם רוצה לצחוק, להגיד לעצמי כל הכבוד על ההתנהלות שלך בקושי הזה, בניסיון הקשה הזה. כמעט כל יום אני מדמיינת את הסוף הטוב של הסרט הזה ומנסה לפעול בשבילו כבר כעת, בהווה.

אני מאמינה שכאשר יש לאדם חלום, רצון, שאיפה, והוא מתחיל לפעול להגשימה כבר בהווה, זה ממלא לו את החיים, זה ממריץ אותו להגשים את החלום.

בסרט ניתן לחזור אחורה וקדימה בעלילה, בחיים שלנו אין אפשרות כזאת. הלוואי והייתי יכולה להחזיר את איתן מיכאל להיות ילד ככל הילדים ולא לראותו שוכב על הספה ללא ניע. הלוואי והייתי יכולה להחזיר את יכולת הדיבור שלו, ההליכה, האכילה.

אך לא, אנו בסרט מיוחד שאפשר להתקדם בו רק קדימה. אך בידיים שלנו האפשרות ליצוק תוכן חיובי לסרט.

----------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.