"קורות חייו נכתבו בזיעה, ביגיעה, ובדם"

נשיא המדינה נשא הבוקר דברים לזכרו של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ורעייתו לילי ז"ל באזכרה שנערכה ב״חוות השקמים".

עוזי ברוך , י"ז באדר תשע"ו

אזכרה לאריאל שרון
אזכרה לאריאל שרון
צילום: מארק ניימן/ לע"מ

נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, נשא הבוקר (שישי) דברים לזכרו של ראש הממשלה המנוח אריאל (אריק) שרון במלאות שנתיים למותו, ולרעייתו לילי ז"ל במלאות 16 שנים למותה.

עוד השתתפו באזכרה, אשר נערכה בחוות השקמים, שר הבינוי והשיכון ח״כ יואב גלנט, יו"ר האופוזיציה, ח״כ יצחק (בוז׳י) הרצוג, ח"כ ציפי לבני, ח"כ עמיר פרץ, מפקד פיקוד הדרום, אלוף אייל זמיר, מפקד אוגדת עזה תא"ל איתי וירוב, בני משפחה וחברים.

"יום לפני שאריק לקה בשבץ השני, הקשה, ממנו לא קם, שוחחנו בטלפון", אמר הנשיא והוסיף, "דרכינו הפוליטיות נפרדו זה כבר בעקבות ההתנתקות, אבל ידידותנו לא נפגמה. באותו יום אריק התקשר אלי, הוא אמר ׳רובי, אל תחשוב שאני לא מעריך את זה שאתה עומד על דעתך'. "אריק, תראה כמה עם ישראל מעריך את העמדות שלך. גם אם בעבר התנגדו לך׳, השבתי לו. ואז כהרגלו הוא בקש לשוחח עם נחמה. את נחמה הוא חיבב במיוחד כבת למשכילים עובדי אדמה״. כך תיאר הנשיא את שיחתו האחרונה עם שרון ז״ל.

״אריק היה איש רב ניגודים, רגיש ונוקב, קשוב וחסר סבלנות. פעם תוקפן ופעם מזיל דמעה. עגל חדש שנולד בחווה, גשם ראשון, והוא היה נרגש כמו ילד קטן״. סיפר אודותיו הנשיא והמשיך: ״הספידו אותו, קברו אותו, ניבאו את קיצו, אך הוא תמיד קם כעוף החול והמשיך להטביע חותם כמעט בכל מקום שהיה. והוא היה כמעט בכל מקום. היו בו מידה גדולה של חום אנושי באריק, של הומור, גם הומור עצמי מפותח."

״אבל מעל לכל היה אריק בתכונותיו ובאישיותו מנהיג", הדגיש הנשיא ואמר, "מנהיג בשדה הקרב והמערכה שצמח להיות מנהיג מדיני ופוליטי. מנהיג שגם אם חלקת על דרכו ועל דעותיו, לא יכולת להתעלם מיכולתו להניע, להוביל ולסחוף. מרבית שנותיו היה אריק אדם שנוי במחלוקת, אך כאשר נסתלק מאתנו לא היה כמעט אזרח בישראל אשר לא נעתקה נשימתו בקריאה גדולה: ׳אריק אריק, רכב ישראל ופרשיו׳. הלכנו מרחק רב יחד. אריק היה מתלמידיו של בן גוריון. אני הייתי 'ז'בוטינסקאי'. לו הייתה מורשתו ולי מורשתי. הכרנו עוד בחפ"ק של חטיבה 55, נפגשנו שוב, בליכוד. הקשר האישי שהיה בו, אני מעז לומר, גם קורטוב 'אהבה' נוצר כשאריק נבחר לראשות הליכוד וביקש ממני להיות יושב ראש הסיעה. היה לי חלק בבחירתו  לראש ממשלה בפעם הראשונה. הייתי בין אלה שהאמינו שלמרות הסקרים, שהראו אחרת, אריק יהיה ראש ממשלה. כמה שמחנו כשאכן נבחר. בממשלתו הראשונה, כיהנתי כשר. בשנייה בקשתי להיות יושב ראש הכנסת. ידעתי כבר אז שאריק מנסה לבחון דרך מדינית חדשה שאני התנגדתי לה. מעשית, ואידאולוגית".

"אריק היה נחוש, כשקיבל החלטה, גם קשה, דבר לא עמד בפניו", המשיך הנשיא ואמר, "הוא היה מנהיג שהוביל למקום שאליו חשב שצריך להגיע. כאשר במהלך חייו חשב שהוא צריך 'לקנות' לבבות, ידע לעשות זאת בלי לותר על עקרי אמונותיו. והלבבות, פעמים רבות, למרות, ואולי בגלל זה, הלכו אחריו. הוא היה איש עקרונות ללא 'קבעון מחשבתי', דבר שעורר עליו לא אחת ביקורת, מימין ומשמאל. כפרגמטיסט, הצליח לאתר סכנות ולקבוע יעדים. הוא לא קיבל החלטה לפני שהקשיב לכל יועציו. קודם ישב עם המתנגדים, רק אחר כך עם התומכים. כך היה תמיד. כל עמדה, כל החלטה, התקבלה אחרי בחינה מדוקדקת. ניתוח, שקילה, בדיקת השלכות, תכנון ולבסוף, הוצאה של 'קבוצת פקודות'. וקבוצת פקודות אצל אריק, הייתה 'קבוצת פקודות', הוא לא החסיר דבר".

"אי אפשר לדבר על אריק בלי להזכיר את לילי", אמר הנשיא בחום: "לילי שהייתה אהובתו ואשת סודו. משענת ועוגן ושותפה לדרך. לילי שהייתה לצדו ברגעים טובים וברגעים קשים, בכל המאבקים.  באהבה, בדאגה, במסירות אין קץ. לילי, שהייתה מתקשרת אליו לישיבת הממשלה להודיע שהשלדגים הגיעו. סיפור האהבה שלהם היה מעורר השראה. 'כשאני מביט בקהל אני רואה תמיד לפחות פרצוף ידידותי אחד', נהג לומר על לילי. לילי לא זכתה לראות את אריק נבחר לראש ממשלה. את נאום ההכתרה שלו אני זוכר, נשא ביום ההולדת שלה. 'לילי חסרה לי', אמר באותו ערב שהיה צריך להיות אולי המאשר בחייו, וקולו רעד".

בסיום דבריו אמר הנשיא, "אריק אהב את הארץ, אריק אהב את המדינה. קורות חייו שזורים בקורות המדינה. כמותה, גם אצלו הם נכתבו בזיעה, ביגיעה, ובדם. יהי זכרם ברוך".

גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה המנוח, "בליבו של כל אדם יש מקום לכאב, כזה שלא ניתן לדחוק. מותו של אבינו הוא כאבינו. מאז מותם של הורינו חווינו מלחמות, מותם של חברים, איבדנו גם את הוריי. מאז אנחנו עם האסון ההוא. יש גבול למסת הכאב, הלב לא גדל באסונות אחרים, יש לו מקום לכאב גדול אחד. הזוג שטמון חלף מן העולם אך כאשר הותיר רושם.  החיים נמשכים כמו נהר זורם שלא עוצר. באופן מוזר ככל שמתרחקים מההר הוא איננו קטן. על אדמה זו שניהם חיו. מאז עברו עבר והווה. כשילדיי משחילים משפט מלא הומור ורושמים על נייר שרבוט, אני יודע לבטח שמשהו מהם נשאר".