על משחקי מחשב ודילמות חינוכיות אחרת

תכלס אנחנו והאמריקאים די דומים. עם זאת, לאחר צפייה בלא מעט סדרות משפחה אמריקאיות הבנתי שבכל זאת יש בינינו כמה הבדלים מהותיים.

חיים ולדומירסקי 'עולם קטן' , כ"ה באדר תשע"ו

מחשבים, טאבלטים וטלפונים
מחשבים, טאבלטים וטלפונים
צילום: Thinkstock

אני אוהב סדרות אמריקאיות. תכלס אנחנו והאמריקאים די דומים. עם זאת, לאחר צפייה בלא מעט סדרות משפחה אמריקאיות הבנתי שבכל זאת יש בינינו כמה הבדלים מהותיים.

ראשית, כשהאבא האמריקאי חוזר הביתה מהעבודה, הוא פותח את הדלת, מניח את התיק, אומר Honey I'm Home ומיד קופצים עליו הילדים וכלב הלברדור, אשתו נותנת לו נשיקה בלחי, שואלת אותו איך היה בעבודה ואומרת לו שישב לאכול כי הפשטידה כבר מתקררת. כשאני חוזר הביתה לעומת זאת, אני מגלה לרוב שולחן צבוע בגבינה עם תינוק ליד (אמנם מאוד חמוד), ילדה מרוחה על הספה עם טלפון, שני ילדים הולכים מכות ואישה מותשת שאומרת לי "הם גמרו אותי. בהצלחה".
לא מזמן לקחתי את הילדים למשחקי וידאו בקניון ורציתי לראות מה התחדש, בכל זאת עברו 25 שנה מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, בטח הכול שונה לגמרי. ובאמת, המשחק של היריות התקלקל. חוץ מזה - בול אותם משחקים. מה קורה פה?! מישהו נרדם בעמידה?

דבר שני - כשמשפחה אמריקאית קמה בבוקר, הם נפגשים במטבח לאכול ארוחת בוקר, בדרך כלל צלחת עמוסה פנקייקים עם סירופ מייפל מעל. אצלנו כשילד מגרד את עצמו מהמיטה הוא מקסימום יקבל קורנפלקס בתנאי שלא נגמר החלב.

והדבר הכי מוזר הוא שכשלילד אמריקאי מגיע עונש אבא שלו אומר לו "you're grounded" – אתה מקורקע. כמה תמיהות: א. הוא F16? למה אתם צריכים לחיות בסרט גם כשאתם מענישים? ב. האם הילדים שלכם מורתעים מזה? כשאני רוצה להעניש ילדים אני אומר להם שאסור להם להישאר בבית. אין דבר שהילדים שלי יותר אוהבים מלהישאר בבית. בבית אפשר לשחק במחשב, בטלפון או בכל מכשיר אלקטרוני מתקדם אחר.

כשאנחנו היינו בגילם היינו יורדים למטה, משחקים כדורגל, הולכים מכות ו... ו... אולי ממש ממש קצת היינו משחקים במחשב. טוב, אז אולי זה לא היה ממש קצת. אבל לנו לא היה המבחר המטורף של אינסוף משחקים מתוחכמים עם גרפיקה מתקדמת.

קודם כול היו לנו בערך שלושה משחקים וזהו. הראשון היה דיגר, משחק תמים ונטול אלימות, שבמקום לירות כמו במשחקים של היום רק היית דוחף שקי זהב כדי למעוך למוות מפלצות ומקווה לא למות בעצמך ולראות מצבה עם הכיתוב RIP מוקמת לזכרך. המשחקים גם היו יותר פשוטים. במקום שיהיה לך ג'ויסטיק ששולט על זווית המצלמה, ג'ויסטיק שמכוון את התנועה שלך, שלושה לחצני בעיטות, חמישה סוגי אגרופים ושילובי מקשים, היה לנו קראטקה, שם היה אפשר לתת בסך הכול בעיטה גבוהה, בינונית, נמוכה, אגרוף, ללכת ולעצור, ונדרשו שעות של אימון כדי לפגוע בנשר המנוול, שהיה לפני המאסטר.

וכמובן, היה wolfstein 3D, הלא הוא טירה גרמנית, שבו יכולת לחסל במו ידיך וללא עזרה את כל חיילי הרייך השלישי שצועקים לעברך halt ו gustapo או ucht mein leiben כשהכנסת בהם צרור מהמקלע רב–הקנים, ואם הצלחת לצאת בשלום מכל הנאצים ועוזריהם היית מחסל את היטלר יימח שמו בעצמו!

אבל אם באמת היית רוצה לבלות היית הולך למשחקי וידאו. הפנטזיה שלי הייתה לבוא עם חמישים שקלים לרח' דיזנגוף, שם היו כמה מתחמי ענק של משחקי וידאו – מרוצי מכוניות, מרוצי אופנועים, Street Fighter, אבל בעיקר הייתי חולה על משחקי היריות, במיוחד המשחק הזה שהיית לוחץ על הדוושה כדי לטעון את האקדח. לא מזמן לקחתי את הילדים למשחקי וידאו בקניון ורציתי לראות מה התחדש, בכל זאת עברו 25 שנה מאז שהייתי שם בפעם האחרונה, בטח הכול שונה לגמרי.

ובאמת המשחק של היריות התקלקל. חוץ מזה - בול אותם משחקים. מה קורה פה?! מישהו נרדם בעמידה? בסלולרי יש לי משחקים מתקדמים יותר. לפני 20 שנה עזבתי את התחום כשהדיבור היה Virtual Reality, כולם דיברו על דור חדש של משחקים. בדיזנגוף סנטר פתחו חנות של Virtual Reality, היית מקבל חליפה עם חיישנים, קסדה עם משקפיים ומשחק בתוך עולם וירטואלי - אמנם בגרפיקה, אפעס, קצת פרימיטיבית. היום אם תחפש בגוגל Virtual Reality תקבל מוצר עשוי מבריסטול שמתלבש על הסלולרי שלך כדי לראות תלת-מימד. מה זה החרטא הזה? ילדים, רוצים לראות את העתיד, תחזרו 20 שנה אחורה. התחום כנראה נתקע כי כל הפיתוח עבר למשחקים הביתיים למחשב האישי, playstation ו-xbox.

את חטאיי אני מזכיר היום – קניתי לילדים את בזבזן הזמן האולטימטיבי xbox 360 (דער קונסולע בלע"ז). בגלגול הראשון זה היה דווקא נחמד – היה להם NBA ו-FIFA וחוץ מבזבוז זמן לא ראיתי בזה בעיה. אבל אז התקלקל המכשיר בתקלה מוזרה שהאחריות לא מכסה יחד עם כל המשחקים השמורים עליו. ובכן, אמנם האחריות של החנות כלפי המכשיר לא תפסה אבל הילדים התעקשו לממש את האחריות שיש לי כלפיהם עד שנשברתי ורכשתי את אותו מכשיר אבל משומש. הפעם קיבלתי עם המכשיר סט משחקים שחלקם חינוכיים יותר וחלקם פחות. בצד של החינוכיים יותר היו משחקי יריות למיניהם, שאמנם רמת הקטל והאלימות בהם הייתה "מעט" מוגזמת, אבל מצד שני יכולת ללמוד לימודי אנטומיה על הדרך וחוץ מזה הרגת רעים – אל קאעידה וכאלה.

בצד של החינוכיים פחות עמד משחק בשם GTA. הסתכלתי השבוע על דוד משחק בהנאה במשחק הזה – הוא נעמד באמצע הכביש ועצר מכונית, או אז הוא ניגש לדלת המכונית, שלף את הנהג ההמום מהרכב וזרק אותו על הרצפה, והתחיל לנהוג במכונית תוך שהוא מתנגש בכל מה שזז. אחרי מספר מסוים של עברות קלות שהעונש המצטבר עליהם הוא 20 אלף שנה הוא יצא מהרכב והתחיל לירות לעבר אנשים. "מה אתה עושה?" צעקתי, "מה הם עשו לך?" הוא השיב לי שהם לא עשו כלום וזה המשחק והלך לשדוד מטוס. חטפתי לו את השלט מהיד ושאלתי אותו: "איפה המשטרה במדינה הלא מתפקדת הזאת?" "כשאתה יורה הם שולחים ניידות לתפוס אותך", הוא השיב לי. יריתי צרור למטרה סתמית והניידות התחילו לזרום לכיווני. צעדתי לעברם.

"מה אתה עושה אבא? תברח!" הוא הזדעק. "לא דוד, חיי הפשע האלה נגמרו", השבתי לו בקול שקט והמשכתי לצעוד לעבר השוטרים תוך כדי ירי באוויר. כשצרור הכדורים של השוטרים פילח אותי לא הרגשתי כאב. נפלתי מדמם על הדשא אבל עם נפש טהורה, וזרקתי את הדיסק עמוק לפח. חברים, יש גבול. תעיפו את הזבל הזה מהבית ותמשיכו להרוג נאצים כמו בימים הטובים.

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם",  

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן