בשבע מהדורה דיגיטלית

כשרות חברתית

לכשרות יש גם היבט מוסרי-חברתי: דאגה לרווחתם של כל מי שטרחו בהתקנת המזון

הרב ארלה הראל , ל' באדר תשע"ו

קרא להשתדל לאכול רק במקומות בעלי תו חברתי. הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
קרא להשתדל לאכול רק במקומות בעלי תו חברתי. הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
פלאש 90

שעה שאדם מיסב לשולחנו, עליו לוודא שכל אשר יכניס לפיו, כשר הוא. אך כשרות איננה רק התאמה להלכות איסור והיתר, אלא גם כשרות מוסרית-חברתית.

ומהי כשרות זו? הדרישה לאכול רק מה שלא עלה במחיר כבד מדי של ניצול הזולת - כל האנשים שכדי שאנחנו נוכל להתענג על מטעמים ומעדני מלכים, נאלצו לעבוד קשה ולעתים אף בפרך. המלצרים, הטבחים, עובדי הניקיון, וכל המערכת שמחזיקה את מקומות ההסעדה. האם נתנו את דעתנו על כך? השאלנו את עצמנו האם משכורתם של עובדי הקבלן שולמה בזמן, או שמא אנחנו שותפים להלנת שכר? האם המקום שבו אנחנו סועדים את לבנו, כולל תאי השירותים, מונגש לנכים ומוגבלים למיניהם?

גם ההלכה קבעה חיוב לדאוג לאוכלוסיות חלשות אלה. הגמרא (כתובות סא, א) קובעת שעוד לפני שאנחנו אוכלים יש חובה לתת לשמש מכל מאכל שיכול לגרות אותו, ויש לתת לו מכל מאכל ומאכל. היא מספרת לנו על שני זוגות אמוראים: בכל אחד מן הזוגות הללו, אחד מן האמוראים נהג לאחר בנתינתו לשמש (או שנתן לו רק ממין אחד) וכתוצאה מכך לא זכה לגילוי אליהו, שלא כמו חברו שנהג כראוי והקדים לתת לשמש וזכה לגילוי אליהו.

וכפי שפוסק הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ז ה"ז, ובשו"ע או"ח סימן קסט סעיף א): "השמש שעומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן, ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו". ובלשונו הזהב בסיום הלכות עבדים (פרק ט הלכה ח): "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי חוכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה'. וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו".

ואם בעבד הדברים אמורים, ק"ו בבני ברית!

וידוע ומפורסם הסיפור על ר' ישראל מסלנט זצ"ל, מייסד תנועת המוסר, שבימי ביקורו של רבי ישראל בקובנה התארח בבית ידידו הנדיב ר' יעקב כרפס. בשעת נטילת ידיים לסעודה, הרגישו שרבי ישראל מקמץ מאוד במים, עד לכדי שיעור נטילה מצומצם, ואיננו מהדר ליטול ידיו בשפע, כנהוג. כשבעלי הבית שאלוהו לפשר הדבר, השיב שהוא ראה שהמשרתת מביאה את המים ממרחק במעלה ההר, והיא קורסת תחת כובד משאה כשהיא נושאת את הסל על כתפה, ואין מן הדין להיות מהדר במצוות על חשבונם וכתפם של אחרים (הרב דב כץ, תנועת המוסר, כרך א, עמוד 328).

איזו דאגה לזולת, איזו התנהגות מוסרית-חברתית, איזו רגישות לחלש בחברה! אשרינו שזכינו שגדולי ישראל יהיו לנו לעמוד אש ללכת בעקבותיו.

בדומה לסיפור זה, ראוי להביא כאן את הסיפור הבא על מורנו הרצי"ה זצ"ל: "סיפר הרב יאיר אוריאל: הרב צבי יהודה הקפיד להתחיל לאכול רק לאחר שהוגשו לכולם מנות. בסעודת ברית אחת הגישו את מנות האוכל, והרצי"ה לא טעם מהמנה שלפניו. שאלוהו: מדוע הרב אינו אוכל? השיב הרב: עדיין לא הגישו את המנות לכולם. וכשאמרו לו שלפני כולם יש מנות, הראה להם שיש שם ילד היושב בפינה, ואין לפניו מנה. רק לאחר שהוגשה המנה לילד, התחיל אף הוא לאכול" (משמיע ישועה, עמ' 415).

דאגה לכולם – לחלשים, לקטנים, למשרתים, לכל העובדים, נדרשת מכולנו בבואנו לסעוד את לבנו. וגם לא לשכוח להגיד בסוף תודה מכל הלב לפועל הניקיון, לשומר שעומד בכניסה במסירות בקור החורף ובחום הקיץ למעננו, ולכל מי שטרח בשבילנו.

להתעקש על התו

בשנים האחרונות החלו להנפיק לבתי הסעדה ולאולמות אירועים למיניהם תעודות כשרות חברתיות – 'התו החברתי'. המהלך לא בא לידי ביטוי מספיק – באשמתנו. אם אנחנו הצרכנים נדרוש בכל מסעדה ואולם שמחות, כפי שאנחנו יודעים לבדוק היטב את רמת הכשרות ולחטט במטבח ולבלוש אחר המשגיח, שתהיה גם תעודה כזו, היא תהיה. הדרישות אינן קשות לביצוע, ובעלי העסקים ייענו לדרישת הלקוחות.

על הקריאה להשתדל לאכול רק במקומות בעלי תו חברתי חתמו עשרות רבנים, ובהם מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל ויבדל"א מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א, ועוד רבים וטובים. גם אני הקטן, בשיפולי גלימתם, מצטרף לקריאה זו.

הבה נעשה מאמץ קטן, שאין לו מחיר גדול בשבילנו, למען החלשים בחברה. אין לי ספק שהאוכל שלנו יהיה כשר יותר בדרך זו.

הכותב הוא ראש בית המדרש הקהילתי בעפרה

המאמר מבוסס על פרק מתוך הספר החדש 'שולחנו של מקום' על עבודת תיקון האכילה