אין עילה. משה קצב
אין עילה. משה קצבפלאש 90

1. ב־27 במרץ, עוד כשבועיים, צפוי לעמוד הנשיא לשעבר משה קצב בפני ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר, לדיון על קיצור שליש מתקופת מאסרו.

אני לא יודע מה תחליט הוועדה, אבל תרשו לי לשער שבסיום הסשן שתחילתו בוועדה וסופו בבית המשפט המחוזי (ואולי גם בעליון) יוחלט שלא לקצר את תקופת מאסרו של קצב, ובצדק.

קצב הורשע בעבירות חמורות מאוד, מהעבירות החמורות שבספר החוקים. מנגד, לאורך כל תקופת משפטו ומאסרו, ועד לרגע זה, הוא לא היה מוכן להודות ולהתחרט אפילו על אותו חלק מהמעשים שכל מי שעיניו בראשו, כולל סנגוריו, הבינו שהוא עשה.

חוסר הנכונות של קצב לקחת אחריות ולו על חלק קטן מהמעשים, וההתנערות הגמורה שלו מהקרבנות למעשיו, זאת לצד חומרת העבירות בהן הורשע והמשמעות הציבורית של העובדה שהעבירות הללו נעברו על ידי אדם במעמד שכזה, מטות את הכף נגד קצב. קצב לא צריך לקבל קיצור שליש מועדת השחרורים, ואם יקבל קיצור שכזה צריך בית המשפט לבטל את ההחלטה.

אולם, אם לאחר ההחלטה, או אפילו לפניה (אין שום קשר אמתי בין שני ההליכים), יגיש קצב בקשה לחנינה, לדעתי האישית יש לקבל את בקשתו, לחון אותו באופן חלקי, ולקצר את עונשו כך שיצא מהכלא יחסית בקרוב.

2. אחת הבעיות שמאפיינות את הדיון הציבורי בישראל בשאלות חשובות מבחינה ציבורית הוא השטחיות. ברוב הדיונים מצטיידים שני הצדדים בערימות גדושות של דמגוגיה, חוסר הבחנה בין מצבים שונים, ותפיסת עולם שטחית שלא מבחינה במורכבותם של החיים.

משה קצב אנס. כך קבעו שתי ערכאות שיפוטיות שבחנו את תיקו משלל זוויות, אחרי שהפרקליטות והיועץ המשפטי דאז בחנו אף הם את חומר הראיות ובחרו להוציא מהתיק תלונות שהיו נראות להם חזקות פחות. 

היועמ"ש דאז, יש להזכיר, כלל לא שש להכניס את קצב לכלא, ובצעד שנוי מאוד במחלוקת (שגם אני אישית חשבתי אז שהוא רע מאוד), הסכים לוותר לקצב על הישיבה בכלא תמורת הודאה בעבירות קלות יחסית. קצב, מסיבותיו הוא, בחר שלא להודות ולנהל משפט ארוך ומורכב, בסיומו הורשע בעבירות מהחמורות שישנן, הן חוקית והן מוסרית, "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".

קצב אנס ולכן צריך היה להיענש בכל חומרת הדין. שבע שנות המאסר שנגזרו על קצב אינן עונש חמור בהתחשב במעשים שעשה. יתכן בהחלט שמן הראוי היה לגזור עליו עונש חמור יותר. אולם, כעת הדיון איננו באורך המאסר שצריך להיות מוטל על עברייני מין ועל עברייני מין בכירים.

3. למעשה יש ארבעה שלבים בהליך המשפטי-ציבורי, ובכל אחד מהם משקל מעמדו האישי ומצבו האישי של החשוד/נאשם/אסיר צריך להיות שונה.

השלב הראשון הוא שלב בירור החשדות בחקירה ובמשפט. בשלב הזה חייב להיות שוויון מוחלט בין ראש הממשלה ומחלק התה במשרד ראש הממשלה, נשיא המדינה ומנקה הרחובות ברחוב של בית הנשיא (ובהמשך נעיר על כך הערה מסוימת).

בפועל השוויון הזה לא יכול להתקיים, מאחר ששועי ארץ נהנים מייצוג משפטי טוב הרבה יותר מאשר זה ממנו נהנים פשוטי העם.זה המקום שבו חייב להיכנס בית המשפט ולנסות ככל הניתן ליצור בכל זאת איזון. כמה השופטים מצליחים בכך? העובדה שבתי משפט בישראל הרשיעו בשנים האחרונות נשיא לשעבר באונס וראש ממשלה לשעבר בשוחד מוכיחה שלפחות במידת מה זה אפשרי.השלב השני הוא שלב גזירת העונש. בשלב הזה שמורה זכות הבכורה לאופי ההרשעה, באלו עבירות הורשע הנאשם ומה מידת החומרה בנסיבות ההרשעה. בשלב הזה בכירותו של הנאשם היא דווקא שיקול לחומרא, ומנגד זכויותיו הציבוריות הן במידה מסוימת, קלה מאוד, שיקול לקולא. קלה מאוד, כאמור, על סף הבלתי מורגשת.

מכאן והלאה יש שני שלבים שאין ביניהם סדר, שלב קיצור השליש ושלב בקשת החנינה.

בשלב קיצור השליש עומדים בפני ועדת השחרורים בעיקר אינטרסים ציבוריים. אינטרס ראשון במעלה הוא האינטרס של שמירת הסדר והמשמעת בבתי הסוהר. אינטרס שני הוא אינטרס לקיחת האחריות של נאשם על מעשיו ושיקום משמעותי מדרך החיים העבריינית, כשמהצד השני עומד האינטרס של שמירה על החברה בפני מי שמסכן אותה.

ועדת השחרורים צריכה לדון מחד בהתנהגותו של האסיר (ולקחת בחשבון שהסיכוי לקיצור שליש הוא אחד המניעים המשמעותיים ביותר להתנהגות טובה בכלא, ובמידה שהוא לא ניתן ליותר מידי אסירים זה מקשה מאוד על ניהול בתי הכלא) ובמידה שבה הוא אכן התחרט אישית וציבורית והשתקם. זה המקום שבו חובה לקחת בחשבון את הסיכוי שהאסיר יחזור לסורו, ובמידה שהסיכוי איננו קלוש להגן על הציבור על ידי השארתו במאסר.

אפשרות שנייה במקרה הזה היא בקשת חנינה. בבקשת חנינה השיקולים העיקריים הם מצבו של האסיר, כשמנגד עומדת בעיקר השאלה של הגנה על הציבור. כאשר עולה לדיון שאלת החנינה השיקולים הם בעיקר מי הוא זה אשר ראוי לרחמים עקב נסיבותיו המיוחדות. זה יכול להיות מצב בריאותי קשה אך לא מסכן חיים, אלו יכולות להיות נסיבות אישיות קשות במיוחד שהתחדשו לאחר גזירת הדין, ואלו יכולות להיות גם נסיבות אישיות יחודיות שנובעות מזהותו של האסיר.

4. מי שהיה נשיא מדינה ומצא את עצמו בבית הכלא איננו כמי שהיה מנקה רחובות ומצא את עצמו בבית הכלא, בדיוק כפי שכאביו של מי שנפל מהקומה השניה אינם דומים לריסוק איבריו של מי שנפל מהקומה הרביעית. נשיא מדינה שחטא צריך להיות נידון ככל אדם, אולם אי אפשר להיתמם ולחשוב שהמכה שמסב לו עונשו זהה למכה שחוטף כל אדם.

במידה שלא מדובר במי שהגיע למעמדו הבכיר באמצעים פליליים (שם נאמר ש'מעוולה לא תצמח טובה'), צריך לקחת בחשבון את המקום ממנו הגיע. נשיא שגנב, נשיא שקיבל שוחד, או נשיא שאנס, לא נענשים באותו האופן שבו אדם מן הישוב נענש, ואת השיקול הזה צריכים שר(ת) המשפטים ונשיא המדינה לקחת גם כן בחשבון.

5. והערה קטנה טרם סיום: בימים אלו עומד אדם עתיר זכויות בפני חקירה בנושאים דומים מאוד. הבוקר הזה הוא זמן טוב להיזכר בזה שבשלב הנוכחי של החקירה אין לעובדה שהוא בעל זכויות שכאלו משמעות. החקירה חייבת להתנהל כמו שכל חקירה מתנהלת. ואם הנוהג הוא שמפרסמים שמות חשודים בעבירות מהסוג הזה, הרי שגם את שמו יש לפרסם.

המקום לדיון בזכויותיו יגיע כפי שציינתי רק בשלבים הבאים, אם יתברר שבחשדות הללו יש ממש (ואני מאוד מקווה שלא יתברר כך). העצומה שנחתמה להגנה על בוכריס, ולצורך העניין בכלל לא משנה מה נכתב בה, גורמת נזק שלא ישוער למאבק בפגיעות מיניות. מי שתמים לחשוב שהעצומה הזו לא תשפיע על הנפגע או הנפגעת הבאה שיהיה בריא, אבל הוא חי בעולם אחר. בסופו של דבר המטרה העיקרית של כל המערכת המשפטית צריכה להיות מניעה של הפגיעה הבאה.