תמיד בשמחה

"נהניתי מאוד מהבת מצווה. הגשמתם לי חלום. תמיד חלמתי על בת מצווה כזאת יפה, מגניבה, שמחה... הרגשתי נסיכה עם שמלה לבנה ותסרוקת מושלמת, לא אשכח את היום הזה כל החיים. תודה שגרמתם לי שמחה, אין מילים".

את המכתב הזה כתבה ילדה בת 12, שעמותת 'שמחת שני' של שירה ורפי דיוק ארגנה לה את בת המצווה.

העמותה מנציחה וממשיכה את דרך בתם, שמחה שני ז"ל, שנהרגה לפני כ‑12 שנה בתאונת דרכים בהיותה בת שמונה וחצי.

"אחד האפיונים החזקים שלה היה שמחת חיים", מספרת האם שירה, "לא משנה מה קרה לה, היא הייתה מבסוטה. כשישבנו שבעה סיפרה לי אחת מבנות השירות הלאומי של בית הספר, שהיא ראתה את שני בוכה אחרי שרבה עם חברה, ואחר כך היא אמרה לעצמה 'טוב יאללה מספיק, עכשיו אני כבר שמחה'. היא בחרה להיות בשמחה". לשני, ילדה אופטימית בת שמונה, היו את כל הסיבות לשמוח. להוריה, שאיבדו אותה, הייתה סיבה טובה מאוד לגזור על עצמם חיים של עצב, מקסימום הישרדות. בעקשנות רבה הם החליטו שבצומת שהחיים זימנו להם הם יפנו אל הדרך העולה, ובחרו בחיים של שמחה, יצירה ונתינה.

"שני לא נעלמה וזהו"

את 'שמחת שני' הקימו בני הזוג דיוק כדי להמשיך את השמחה של בתם בעולם הזה. "הרבה אנשים משתמשים במושג צוואה, אבל שני הייתה צעירה, היא לא ממש השאירה צוואה. זה היה יותר הרצון שלנו להרגיש שהדבר הגדול הזה לא הלך לאיבוד, נעלם מאיתנו וזהו". כשבני הזוג ביררו איזה גמ"ח כדאי לפתוח, הם ראו שיש כבר מי שתורם ספרי לימוד ובגדים וגם אוכל. הם גילו שעדיין אין עמותה שמסייעת לאנשים הזקוקים לכך ביום שמחתם.

בני הזוג דיוק שיפצו אולם שמחות ביישובם אלעזר בגוש עציון, עיצבו אותו וגם יצרו בו פינת זיכרון לשני. אנשים שנעזרים בהם חוגגים את השמחה שלהם באולם הזה או במקומות סמוכים, והעמותה מסייעת להם לפי הצורך והיכולת בכיבוד, במוזיקה, בעיצוב האירוע ועוד.

את המכתב שצוטט למעלה שלחה למשפחת דיוק ילדה צעירה ממשפחה חד-הורית, שבה האמא נמצאת במצב כלכלי ורגשי כל כך קשה, עד שהחליטה לדלג על בת המצווה של הבת שלה. סטודנטית שעובדת עם המשפחה לא ויתרה ופנתה לעמותה. דיוק מכירה מקרוב את הקושי הנפשי שמרפה את הידיים, וגורם לך להיות חסר אכפתיות לאירוע, לאוכל ובעצם לכל המציאות הסובבת. התקופה הראשונה שלה אחרי האובדן הייתה גם היא חסרת אנרגיות. אבל עם כל ההזדהות, היא תמיד משאירה למשפחות עצמן משהו לעשות או להביא, כדי שהן תהיינה שותפות.

בבת המצווה הזאת, שהתקיימה בבית שמש, שילמה העמותה לאולם ולתקליטן והביאה גם את רוב האוכל. את המנה הראשונה והאחרונה, התוספות והסלטים חילקה דיוק בין הנשים ביישוב שלה, מה שכבר הפך לנוהל. היא שולחת מייל לנשות היישוב ובו הבקשות לבישול, כמה מגשי תפוחי אדמה, הוראות לתיבול, כמה סלטי חסה, אורז וסופלה ומה לא. דיוק לא כותבת למבשלים לאן האוכל מיועד. אם זו בת מצווה היא תכתוב שזו ברית, ואם ברית - תציין שמדובר בבר מצווה. "כי יכול להיות שמישהו מהיישוב מוזמן לשמחה הזאת ואני לא רוצה שיידעו". האנשים שמגיעים לאירוע לא מעלים בדעתם בכמה בתים בושלו תפוחי האדמה או נחתכה החסה, וכולם יוצאים נשכרים.

"יש לי מי שמכין חלות. יש לי מישהי, אישה עם עשרה ילדים, שמכינה לכל אירוע עוגה פצצה עם בצק סוכר ובובות, עוגה מדהימה שגם בקונדיטוריה לא תמצאי כזאת. בכל פעם שילד או ילדה מהיישוב חוגגים בר מצווה או בת מצווה והם רוצים לעשות משהו טוב לקראת האירוע, הם שואלים אם יש שמחה שאפשר להשתתף בהכנות לקראתה". יש אפילו כאלה שגוערים או נעלבים מכך שלא שותפו בהכנות לשמחה כזו או אחרת, ולפעמים המפעל הזה גולש ליישובי הסביבה.

מדהים לראות מה נולד מההנצחה של שני. "אנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים 'בפעם הבאה תשתפי אותי'. הפניות לעזרה מצד אחד וההירתמות של האנשים מצד שני לא נותנים לי לקפוא על השמרים. הם לא יודעים איזה תפקיד הם עושים בהבראה הפנימית שלי". דיוק מתפעלת גם מהאופן שבו מוגשת העזרה: "בינינו, מה את מעדיפה? להכין 50 פיצות קטנות או לתרום כסף? הנשים האלה מעדיפות להכין את הבצק, לטפל בו, לקרוץ עיגולים, להכין את הרוטב ומה לא. את כל הגוף והנשמה הן מערבות בזה".

לילדה בת המצווה ההיא, מימן מישהו גם שמלה ונעליים. "הוא שאל כמה כסף עוד צריך, ואמרתי 400 שקלים. הוא נתן 600 וביקש גם תסרוקת, פדיקור ומניקור. שהילדה תרגיש מלכה ביום הזה". העמותה תשמח לכל תרומה, וניתן ליצור קשר עם דיוק דרך אתר העמותה באינטרנט.

לפעמים השמחות מתקיימות באולם של היישוב, ואז יש לדיוק אפשרות גדולה יותר לסייע. "ביישוב ומסביבו יש לי נגנים ומאפרות, מעצבות אירועים ופרחים, קייטרינג וגם צלמים, והם אומרים לי שרק אקרא להם כשצריך". יש מקרים שבהם הכלות שנישאות באולם ביישוב מגיעות אליה הביתה ושם הן מתארגנות. "כל היום אני סביבן ובעצם מנוטרלת, ואני אפילו לא מכירה אותן, אבל זה סיפוק אדיר. הבנות שלי מתרגשות ומציירות לכלה ציורים ושמות לה בלונים על הדלת. כל המשפחה מתגייסת לזה וזה נותן המון כוח".

דיוק גם בטוחה שהטוב מוליד עוד טוב. "זה כמו זרעים שנטמנים באדמה. הילדה הזאת קיבלה משהו שילווה אותה לכל החיים. גם לה יהיה חשוב לתת הלאה ולשמח".

לימוד על שמחה מהמן

אחד השירים הכי מנוגנים בימים אלה הוא "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ופורים הוא יום שיא של שמחה. גם השיחה שלי ושל דיוק נסובה על הציר הזה. דיוק מסבירה ששמחה היא לא תכונת נפש, היא בחירה שיש בצידה עבודה יומיומית. "זו בחירה מאוד מודעת ושכלית. אני לא רוצה לשקוע בדיכאון, אני לא רוצה לתת לילדים שלי בית עצוב. וכמו כל הרגל - צריך לסגל לעצמך את התכונה הזאת. איך אתה בוחר להסתכל על המציאות, לראות מה כן יש לך בחיים, לחייך". וזה אף פעם לא נגמר. "כשאדם מרגיש שהוא סיגל לעצמו מידה טובה, ההתמודדות תצוץ בזווית ובלבוש אחר. זה לא שהיא נגמרת. צריך תמיד לשכלל את זה, להיות בשמחה זה לא רק לחייך".

בדור שלנו אנשים מחפשים את האושר ומוכנים ללכת אחרי השמחה לקצה העולם. למה? מה כל כך קשה לנו? נראה שמצבנו הכללי הרבה יותר טוב מזה של הדורות הקודמים.

"אנחנו חיים בחברה מאוד השוואתית. אצל הילדים 'לכולם יש', ו'לכולם מרשים'. גם אצל המבוגרים, מישהו קנה ג'יפ, אז אחריו אדם שני ושלישי. אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים ולא מבינים שכל מה שיש לנו הוא נכון ומדויק בשבילנו. אם אדם ישנה את הראייה שלו, ויהיה שלם עם עצמו ועם החלק שלו בחיים, הוא לא יהיה עצוב על מה שאין לו ושהוא חושב שמגיע לו".

דיוק מביאה דוגמה מעניינת מהכוכב הרע של המגילה, המן. "הרי היה לו הכול. מעמד ועושר, ילדים ואישה. מה עצבן אותו? מרדכי שלא יכרע ולא ישתחווה. הוא אמר 'וכל זה איננו שווה לי' ותראי לאן הוא הגיע. זה הזמן לתקן את הדבר הזה ולהיות שמחים במה שיש לנו. זה מה שהחזיק אותי בשנים הראשונות אחרי ששני נהרגה. אמרתי לבעלי: אם לא היו לי הילדים, אני לא יודעת איפה הייתי. החלטתי שאני רוצה חיים מאושרים בשביל ארבעת הילדים שנותרו לי". דיוק לא קוראת לטשטוש הקשיים. לפעמים באמת אין פרנסה או בריאות, וצריך להתאמץ לפתור את הבעיות, "אבל השאלה היא במה הפוקוס שלך. צריך לשים את זכוכית המגדלת על מה שיש".

את החיים מחלקת דיוק לפרק א' ופרק ב'. המאכלת המפרידה ביניהם היא המוות של שני. שמחה-שני הייתה הבת השנייה מתוך חמש במשפחת דיוק. היא למדה בכיתה ג' בבית הספר 'ראשית' בראש צורים, שדיוק נמנתה על מקימיו. בית הספר המיוחד הזה משלב ילדים בעלי צרכים מיוחדים עם ילדים בריאים. בשנת תשס"ג היה מצוי בית הספר בקשיים כלכליים. כשהצוות ביקש להסיע את ילדי הכיתה לספרייה, הוא החליט לעשות זאת ברכב של המנהלת על ידי אחת הסייעות, במקום לקחת הסעה מסודרת. "המעשה היה עבירה פלילית. בדרך חזרה הנהגת איבדה שליטה על הרכב, שלא היה במצב תקין. שני נהרגה במקום. שתי תלמידות אחרות נפצעו קשה ונזקקו לניתוחים". 

בדיוק באותן דקות חזרה דיוק מעבודתה בלח"ן עם בני נוער שנשרו ממסגרות לימוד. בעלה היה בחו"ל במסגרת נסיעת עבודה. "שמעתי את האמבולנסים על הכביש ואמרתי לעצמי 'אני מקווה שלא קרה כלום לאף אחד'. לא חשבתי שזה קשור אליי בכלל. כשבאו ואמרו לי שקרתה תאונה, רציתי לנסוע לבית החולים. אמרו לי לא, שני נמצאת בשטח. הם כבר ידעו שהיא נפטרה. שם התחיל מסע חדש".

כבר בהלוויה הבינה דיוק שהיא חשה אחרת מהמקובל בקרב חברים שאיבדו קרובי משפחה. חברה ששכלה בעל כמה חודשים לפני כן, שאלה אותה אם היא רוצה לקפוץ לתוך הקבר כדי להיות עם בתה. "אמרתי: לא, אני רוצה לחיות. מה שהייתי רוצה הוא ששני תצא מהקבר". בהמשך, בשבעה, ניסתה דיוק למצוא נחמה אצל אנשים וחברים טובים, אבל לא מצאה. מישהי סיפרה לה שבשנה הראשונה אחרי שבנה נרצח היא הייתה בוכה כל הזמן ובועטת בקירות. חברה אחרת ששכלה בת אמרה שהיא הרגישה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות. "זה מאוד הבהיל אותי. ידעתי שאני רוצה להמשיך לחיות ולא ידעתי איך. לא רציתי לשמוע את מה שהם אמרו, רציתי לשמוע: יהיה בסדר, אל תדאגי".

"פגיעה בקודש הקודשים"

היא מצאה את עצמה עוברת בין חנויות הספרים ומחפשת מישהו שכתב על הנושא כדי למצוא מעט חיזוק, "אבל הספרים רק דיכאו אותי יותר. לא יכולתי למצוא את האור בקצה המנהרה וזה היה מאוד מפחיד, כי מכל הכיוונים קיבלתי את המסר שזהו, נגמרו לי החיים". היא הייתה אז בת 32 ומרדה נגד המסר הזה. "הרגשתי שהקב"ה אומר לי 'את יוצאת לדרך חדשה אבל אין שביל סלול, זה התפקיד שלך. את בונה לעצמך את השביל, ואת מחליטה אילו אבנים להזיז ואיך לעבור את החיים האלה'".

האמונה והשיח עם הקב"ה לא היו פשוטים. המוות של הילדה שלה היה כמו סכין חדה בבטן הרכה. "הרגשתי שהקב"ה פגע לי בקודש הקודשים שלי. ויתרתי כל כך הרבה למען הבית והילדים, לא הלכתי על קריירה אפילו שהייתה לי הזדמנות. שמתי את הילדים והבעל הכי גבוה בסולם הערכים שלי, מתוך שלמות. ההרגשה הייתה שהקב"ה פגע לי במקום הכי פנימי, ומצד שני גם במקום שהחיה אותי. לולא הבעל והילדים אני לא יודעת איפה הייתי היום. בהתחלה חייתי למענם. רק אחרי תקופה חייתי גם למען עצמי".

דיוק זכרה היטב את חוסר האונים והיעדר העידוד בסביבה שלה, והחליטה להביא את הבשורה האחרת שלה אל משפחות שחוות אובדן. היא מרבה לנחם אבלים, לפעמים אפילו אנשים שהיא לא מכירה, ומעודדת אותם. לשם כך אפילו למדה אימון. "אני אומרת לאנשים שאני מבינה כמה קשה להם, אבל שיחזיקו במה שיש, שלא יתעלמו מזה, ולא יחשבו רק על מה שאין. זה מה שהקב"ה שואל אותנו כל יום, מה את רואה? איפה את ממקדת את המבט?".

לא קשה לך להיכנס לבית שבו יש קושי ואובדן ולחוות את זה מחדש?

"לא. אני זוכרת איך אני חיפשתי וכמה הייתי צריכה את זה. לא קשה לי להיכנס לזה, כי הבור שבלב שלי נמצא איתי כל הזמן. אנשים אומרים לי לפעמים 'אויש, סליחה שהזכרתי לך'. באמת, אם לא היית מזכירה לי הייתי שוכחת?".

דיוק לא שוכחת לרגע. הכאב הוא פיזי ממש, ובכל זאת היא בחרה שוב בחיים והביאה לעולם עוד שתי בנות. האחת, אליענה רונה, הגיעה לעולם כשנתיים אחרי ששני נהרגה. "זו הייתה הבחירה שלי בחיים, ההחלטה שאני לא רוצה לשרוד את החיים אלא לחיות אותם ממש. היה לי ברור שעוד ילד זה לא במקום הילד שהיה, זו תוספת של אור ושמחה לבית". אחר כך הגיעה מאיה, "זו כבר הייתה הבחירה שלי להיות שמחה. האובדן הזה טלטל את השלד, המעטפת והפנים של הבניין של החיים שלנו. כל המוכר והידוע נשלף והתרסק, והיינו צריכים לשאול את עצמנו איך אנחנו חוזרים לדרך. זה מזמין לבדיקה מאוד עמוקה ומדוקדקת של כל היסודות. שתי הלידות האלה הגיעו מתובנות מאוד עמוקות".

שני הייתה אמורה להיות היום כבת 20. למרות השנים שחלפו היא עדיין נוכחת בבית, אם כי חלק מהילדים כמעט לא זוכרים והבנות הצעירות מכירות רק את הסיפורים. "לפעמים הן יכולות להגיד שזה לא פייר שלא הכרנו אותה. מצד שני אין להן חוטים שקושרים אותן למקום הזה של האובדן". 

עפיפון כמשל

עוד לפני שנישאו חלמו רפי ושירה דיוק לאמץ ילד. הם אפילו התחילו בתהליך, אבל אז התחרטו. אחר כך חשבו על אומנה, אבל חששו שהמחויבות תהיה גדולה מדי. ואז הגיעה ההצעה להיות קלט חירום: בית שמקבל תינוקות הישר ממחלקת יילודים, או ילדים שהוצאו מבתיהם בצו בית משפט, עד שתימצא להם מסגרת של קבע. הם היו משפחה שכזאת בשש השנים האחרונות, ועכשיו, לבקשת ילדי המשפחה, יצאו להפוגה.

"הרגשנו שה' זיכה אותנו להיות בצומת מיוחדת. פעם הגיע אלינו הביתה תינוק בן 18 ימים שאמו השאירה אותו בבית החולים. כמה ימים אחר כך הגיע זוג שעמד לאמץ אותו. הם היו אצלנו שלושה ימים אינטנסיביים מהבוקר עד הערב, להיות עם התינוק ולראות איך מטפלים בו. זו הייתה חוויה מרוממת באופן שאין לי איך להסביר. מצד אחד את רואה אמא שנקרע לה הלב כי היא לא יכולה לקחת את הילד שהיא ילדה, ומצד שני זוג שמשווע לילד והם מרגישים שזכו בלוטו".

להיות קלט חירום זו לא משימה קלה. "זה לקום בלילות, זה להיות מנוטרלת מהעבודה לפעמים, ואני באמת לא יודעת איך היה לי כוח, אם זו שני, או הקב"ה או מישהו שמקושר שם למעלה. כי לי היה קשה לקום בלילות אפילו לילדים שלי, וכאן עשיתי את זה".

גם לילדי המשפחה מדובר במשימה לא קלה. "תינוק לוקח תשומת לב תמיד, וגם הילדים היותר גדולים צמאים ליחס. כשאת נותנת להם והם מרגישים כמה זה טוב, הם רוצים עוד ועוד, וזה שואב". כשהילד או התינוק היו עוזבים למסגרת הקבע היה בפרידה משהו עצוב לכולם, אבל גם משחרר כי הבית היה חוזר לממדיו הרגילים, עד הפעם הבאה.

הילדים וההתמודדות שלהם עם השכול מאוד העסיקו את דיוק. היא ממש הקפידה שהם לא יראו אותה בוכה ושירגישו, עד כמה שאפשר, 'חיים כרגיל' כדי להחזיר אותם למסלול היומיומי. רק אחרי תקופה ארוכה נתנה לעצמה לעבד את האבל. לצד זה, שני נוכחת בבית והשיח עליה, על "המתנות שהשאירה", כפי שמכנה אותן דיוק, ועל ההתמודדות עם האובדן היה על השולחן. מאלה נולדו שני ספרים. הראשון יצא לפני כחמש שנים ושמו 'עפיפון עמוק בחול'. הספר מספר את סיפורו של ילד שמוצא עפיפון ומשפץ אותו, משחק איתו, ובהמשך נאלץ להיפרד ממנו. העפיפון נשאר בשמיים, הילד בארץ. לילד שלא רוצה להיפרד, מסביר העפיפון שהוא תמיד יוכל להרגיש אותו ואת נוכחותו, באמצעות הדגדוג של החוט בכף ידו. "מי שלא מכיר את הסיפור שלי, לא בהכרח יחשוב על שכול. אבל אני כתבתי את הספר הזה כי רציתי להגיד שאפשר להרגיש את האנשים שאיבדת בלב גם אחרי הפרידה". שפת המטאפורה איננה זרה לילדים של דיוק. "הייתי מנפחת להם בלונים ומסבירה שכמו שהבלון התפוצץ אבל האוויר קיים, אז ככה גם אם אין גוף, עדיין יש נשמה. אני הרבה פעמים עוברת לרובד הזה כי יותר קל לי לדבר על העץ הפצוע ולא על הלב המדמם".

לאחרונה היא הוציאה עוד ספר, בהוצאת 'צמרת', בשם 'כשהים בא הביתה'. הספר מבקש לעורר אצל הילדים דיון ומחשבה כיצד לגייס כוחות מבפנים להתמודדות עם אתגר שמטלטל את המציאות המוכרת. אחרי חשיבה מרובה והתלבטות איך להעביר את המסר בלי להפחיד את הקוראים הצעירים, בחרה דיוק להביא את הקושי אל תוך החלום של הילד אלון. הילד החמוד שישן במיטתו פתאום חווה הצפה של הים. כל המוכר נעלם, ומה יעשה עכשיו? לבסוף הוא בעצמו מוצא פתרון שמביא אותו אל חוף מבטחים. "העניין הוא אמונה בילד ובכוחות שלו. זה התפקיד שלנו כהורים, להצמיח את הכוח בילד שלך על ידי זה שאתה מאמין בו שהוא יכול".

כשגייסה כספים לקראת הוצאת הספר, הייתה אופציה לרכוש שני ספרים - האחד יגיע למשלם, והשני ייתרם לטובת ילדי 'קרן קובי מנדל' שעברו אובדן ושכול של טרור. דיוק מעבירה סדנאות עם הספרים שכתבה, ושאיירה וצילמה בעצמה. "עם כל אחד אני לוקחת את הספרים למקום אחר. אני מרגישה שיש לי משהו לתת, להגיד לעם שלנו, לכן כתבתי את הספרים". אחרת הכתיבה לא ממש משתלמת, "לא כלכלית ולא בהוצאת האנרגיה".

בתוך ועם כל העיסוקים האלה, דיוק עוסקת גם בשידוכים. חברה פעם סיפרה לה בדרך אגב כמה קשים ייסורי הרווקות, ומטבע הלשון "ייסורים" הקפיץ אותה. "ייסורים זה בת שלא תחזור. רווקות אפשר לפתור", ומאז היא בעניין. כשאני שואלת אותה מניין הכוחות לתת ולתת, היא משיבה מה שהיא אומרת למתאמנים שלה: "יש דברים שדורשים הרבה כוחות. להגיע לאימון, לחשוב ולשנות הרגלים זה קשה, אבל ההצלחה נותנת הרבה כוח". כך גם בנתינה, שהיא לא תמיד פשוטה וכרוכה בהרבה השקעה. "זה מאוד מאוד ממלא, זה סיפוק ברמה אדירה. אין מקבל גדול יותר מהנותן".