לוקח זמן להתאושש מהידיעה
לוקח זמן להתאושש מהידיעהצילום: שאטרסטוק

לדרך יש פנים רבות ומגוונות.

היא יכולה להיות מוארת ויכולה להיות חשוכה. היא יכולה להיות קלה או קשה, פשוטה או מורכבת, עם נוף מהמם או עם נוף מאיים, נעימה או מחליאה.

על ההתנסויות הנקרות בדרכנו, אין לנו שליטה. אך על אופן ההתמודדות, יש לנו שליטה ויכולת בחירה.

לעתים הדרך טומנת בחובה הפתעות, לא תמיד הן נעימות. במבט ראשון, בכל אופן.

ההפתעה של כרמל (שם בדוי), צעירה בת עשרים ושש, נשואה שנה וחצי, שגילתה כי אצלה ואצל בעלה קיימת בעיית פוריות אשר מונעת כניסה טבעית להיריון, הייתה גדולה ומצערת.

"אני לא אשכח את היום הזה. אחרי שביצענו את כל הבדיקות - בדיקות דם ובדיקות גינקולוגיות, צילום רחם, אולטרסאונד אישה, אולטרסאונד גבר, בדיקת זרע ועוד - הגיעו התוצאות. לא האמנתי למשמע אוזניי כשהרופאה התקשרה אליי. היא הסבירה לי שיש שתי בעיות עיקריות, גם אצלי וגם אצל בעלי. שתי בעיות שמקשות על היריון טבעי. יחד עם זאת, אמרה, נתחיל כבר במחזור הבא הזרעות. במידה ולא נשיג היריון, נתקדם להפריות. IVF. ישבתי דוממת, מדממת, לא מאמינה.

"אני?! אני צריכה לעבור טיפולים כדי להיות בהיריון?! תמיד הרגשתי אימא, בטבע שלי, באופיי, באישיותי. אני קלינאית תקשורת ועובדת עם ילדים קטנים כבר כמה שנים. לא האמנתי שכדי להביא ילדים משלי אצטרך לעבור דרך כזאת, לא טבעית, מלאכותית.

"לקח לי זמן להתאושש מהידיעה הזאת. ואולי בכלל לא התאוששתי? נכנסתי לעניינים באינטנסיביות מרובה. התחלתי לקרוא על הנושא ולקבוע בדיקות ופגישות עם מומחים, לבעלי ולי. נסחפתי לתהליך בלי גבולות. יום ולילה אני בעשייה מטורפת, היסטרית", היא נאנחת. "בעלי במקום אחר. הוא לא מתעניין בחומר הרלוונטי, ובכל הנוגע לבדיקות והתייעצויות עם מומחים, הוא כועס עליי שתיאמתי פגישות בלי הסכמתו. אבל מה אני אמורה לעשות?! אני חייבת לקדם את הדברים..." היא פורצת בבכי. אני איתה, ממתינה שתתאושש.

"ועכשיו", אני שואלת, "כשאנחנו יושבות כאן ומדברות, אילו רגשות מתעוררים בך?"

היא חושבת, מתקשה לקרוא לזה בשם. "אני מרגישה באבל, מרגישה שאיבדתי משהו", היא אומרת לבסוף.

אני מהנהנת, מכירה את האבל הזה אישית.

שוחחנו על בני אדם. על בריחה לעשייה, ל‑"doing", שם אנחנו מוצאים את המציאות נסבלת יותר מאשר ב‑"being". מאשר להיות. בכאב, בבשורה, באובדן.

"אני חושבת שכשאני מרגישה חוסר ודאות או חוסר יכולת להתמצא בשטח, אני בורחת לעשייה", היא אומרת, ואני שואלת: "מה יש בעשייה שמשרת אותך שם?"

כרמל מתלבטת. "נראה לי שאני משיגה תחושת שליטה. מעט שליטה בכל מה שלא בשליטתי, ו‑99.9 אחוזים בתהליך הזה אינם בשליטתי... זה מתסכל! זה מפחיד! זה גורם לי לרצות לצרוח!!!"

כרמל למדה לאפשר לעצמה להיות בפחד, בלי לברוח ממנו לעשייה. לנשום בפחד. שם ביצענו תרגילי דמיון מודרך. נשימות עמוקות, הרפיה והכנסת שלווה אל תוך החוויה המאיימת של כרמל. יציקת תוכן אחר, חיובי, קונסטרוקטיבי, אל תוך החלל המאיים.

לאחר מכן הגיעו בני הזוג לכמה פגישות יחד. בפגישות הללו כרמל למדה לשתף עם בעלה את פחדיה, אכזבותיה וכאבה. השיתוף הזה אִפשר שותפות וחיבור אמיתי, על אף ההתמודדות השונה שלהם והפער שנפער ביניהם כתוצאה מכך.

בעלה, מצדו, נרגע מאוד כאשר ראה שהיא נרגעת ונותנת יותר מקום לרגשות ופחות עסוקה בריצות לקידום פתרון הבעיות. הוא חש פחות מאוים, ויכול היה לשתף את אשתו בקושי שלו, בתחושת הכישלון שלו כגבר וכבן זוג.

השיחות והעבודה הרגשית המשותפת של בני הזוג יצרו פניוּת ובסיס פורה לטיפולי הפוריות. וכך, מחוזקים זו בזה וזה בזו, יצאו לדרכם החדשה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי