הקופסאות שמרגשות את האדם המבוגר ביותר בעולם

ישראל קרישטל, ניצול שואה מחיפה, חגג לא מכבר 112 שנים והוכרז כשיא גינס - הגבר המבוגר ביותר בעולם.

אבינועם הרש-'עולם קטן' , י"ט באדר ב תשע"ו

קשישים. אילוסטרציה
קשישים. אילוסטרציה
צילום: פלאש 90

מרגישים מותשים? תנוחו ותגידו שלום לישראל קרישטל, ניצול שואה מחיפה שחגג לא מכבר 112 שנים והוכרז כגבר המבוגר ביותר בעולם ובכך העניק ישראל למדינה שיא גינס להתגאות בו.

השיא התאפשר אחרי פטירתו הפתאומית של היפני המבוגר ביותר בעולם, שהחזיק עד עכשיו בשיא ועזב את משפחתו בחטף והוא בן 113 שנים בלבד.

ישראל נולד ב-15 בפברואר 1903 למשפחה דתית בעירייה ז'רנוב הפולנית. אביו של ישראל גויס לצבא רוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה ונהרג במהלכה. בגיל 17 עבר ישראל ללודז' ושם קנה את מומחיותו במפעל המשפחתי לייצור ממתקים - מומחיות שתתברר בהמשך כמשמעותיות ביותר עד כדי כך שיחוב לה את חייו: אהבתם של הגרמנים לממתקים שישראל יצר גברה על רצונם להרוג אותו.

ישראל שכל את שני ילדיו בגטו ואיבד את אשתו כשנשלחו יחד לאושוויץ עם חיסול הגטו ב-1944, והוא המשיך בעבודות הכפייה.

בסוף השואה היה ישראל אוד מוצל מאש, משקלו 37 קילו בלבד, עייף ושבור. למרות הכול החליט לחזור ללודז' וחידש שם את העסק המשפחתי לייצור ממתקים (על סמך כתבתה של סיון רהב-מאיר, חדשות ערוץ 2. 14.3.16).

מצד האמת, גילו של ישראל קרישטל, כמו גם שיא הגינס הנחמד, הם החלק השולי בסיפור. החלק המעניין יותר קשור לאמירה שאמר ישראל לאחרונה לבני משפחתו: הוא אינו מתרגש להיות האדם המבוגר ביותר בעולם אלא מניח התפילין המבוגר ביותר. שהרי עוד מעט ימלאו 100 שנים לבר המצווה שלו.

נכדתו ליאת בשן חיזקה את אמירתו: "זה משהו שהוא לא מוותר עליו. גם כשקשה לו. גם כשהוא עייף. גם כשהוא מותש. אפילו בצהריים. הוא קם, מניח תפילין ומניח אותן בחזרה. זה מאוד משמעותי".

אפשר לומר שיש בה, בהתרגשות המיוחדת של ישראל מהנחת התפילין הממושכת כל כך, הרבה מן הסימבוליקה המבדילה בין הדורות הקודמים לדורות שלנו.

הנה יהודי, שעבר דבר או שניים בחייו.שיכול למלאך המוות, ששרד שתי מלחמות עולם, ששכל את משפחתו ובכל זאת החליט לבחור בחיים. אדם שפרופורציות החיים שלנו נמתחות על פני יותר ממאה שלמה - ובכל זאת בחר לציין זוג קופסאות שחורות כתכלית חייו וכדבר שמהווה מבחינתו את פסגת ההתרגשות. ניסיתי להבין איפה המשמעות של דברי נכדתו תופסת אותי:

"זה משהו שהוא לא מוותר עליו. גם כשקשה לו. גם כשהוא עייף. גם כשהוא מותש. אפילו בצהריים. הוא קם, מניח תפילין, ומניח אותן בחזרה".

ונזרקתי למושג שהיה שגור בפי ובפי חבריי לספסל הישיבה התיכונית: לגלגל תפילין.

קמנו בבוקר במצב צבירה של זומבי מעוך. ההאנג-אובר העצבני מסעודת פורים עדיין דפק לנו בראש. לא היה לנו ראש או 'מוחין' ללכת למניין ולהניח תפילין ביישוב הדעת. אז פשוט גלגלנו אותן. בברכה כמובן. רק כדי לדפוק כרטיס. התייחסנו לתפילין כאל נודניק שמגיע הביתה ואתה חייב לחייך אליו בנימוס ורק רוצה שיעוף לך כבר מהפרצוף.

כי בניגוד לאורות של קבלת שבת קרליבך שכמעט תמיד באה לנו בטוב, היו פעמים שמצאנו את הקוביות השחורות כמשעממות-משהו. קרות. כבויות. שלא לומר קרציות.

שלא כמו ישראל קרישטל, אנחנו לא 'זכינו' לראות יהודים מדובללי זקנים עטופים בטלית ובתפילין נורים אל מותם בקבר אחים בגלל יהדותם.

מבחינתנו התפילין היו נקודת האפס, הקו האדום, הגבול שאין לעבור אותו, המוצב הדתי האחרון בדרך לדתל"ש. ולפעמים, כשהיינו ממש בקטנות, גם גלגול התפילין נראה לנו כנצח.

ואז אתה רואה יהודי ישיש, פצצה מהלכת של כוחות נפש, שסיפור חייו ותקומתו יכולים בכיף לפרנס עשרות אם לא מאות ילדי שמנת שנולדו עם כפית זהב בפה. והוא בוחר בשתי הקופסאות כמקור ההתרגשות שלו. ולך לא נשאר אלא לתפוס את שתי הקופסאות השחורות, להסתכל עליהן, לנשק אותן, ולבקש מהן הזדמנות להיכרות נוספת.

אבל הפעם, כזו שלא תסתיים באחסון הסתמי והטכני שלהן בתוך הטלית שלך, אלא היכרות אינטימית, אישית, מיוחדת, שתאפשר לך לדבר אתן, לגעת בהן, להתייחד אתן, להידבק בהן - דרך ה'של ראש'. ולהיות מספיק פתוח וכן אתן, בשביל להצטער על היחס המזלזל שהענקת להן, עם כל הלב שלך, דרך ה'של יד'.

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" 

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן 

לא מצאתי תמונה מתאימה. אשמח לעזרתכם.תודה