סדר יום תקשורתי. שלוש מלים שמאחוריהן עולם ומלואו. הכותרות שאנחנו קוראים, מה מדגישים עבורנו ומה רוצים שנראה למעלה ומה נדחק לתחתית העמוד. זה רק סיכום קצר ולא ממצה.
השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים לעובדה שסדר היום התקשורתי משפיע על חיינו? התשובה – לא בטוח שההבנה העמוקה בנושא מחלחלת בנו.
קחו דוגמה טרייה: בעת שהמלים הללו נכתבות – התקיים תדרוך הכתבים היומי במחלקת המדינה האמריקנית. כמעט מדי יום שואל כתב מאחת הרשתות הערביות שאלות קשות בגנותה של ישראל. לעתים הדבר גורר התבטאויות קשות. בארה"ב כמעט ולא מתייחסים לדברים הללו אלא אם הם בעלי משמעות יוצאת דופן. בישראל לעומת זאת עוקבים אחרי כל התבטאות שמתפרשת כביקורת.
למרות היותה מדינה קטנה יחסית בעולם, ישראל מהווה תוספת זמן מסך בינלאומי באופן בלתי פרופורציונאלי בעליל
דוגמאות אחרות? פשוט הסתכלו על השבוע האחרון – שנפתח בפרשת החייל – עבר מהר למשבר הגז, גיחה קצרה חזרה לפרשת החייל – ומשם כבר לאותם פרסומים שנקשרו בשמם של יושב ראש האופוזיציה הרצוג והשר דרעי.
למרות היותה מדינה קטנה יחסית בעולם, ישראל מהווה תוספת זמן מסך בינלאומי באופן בלתי פרופורציונאלי בעליל. פרשת החייל מחברון – כך היה נראה, נפלה לידי המדיה הבינלאומית כפרי בשל. אלא שלמרבה ההפתעה – לא שמענו הדים תקשורתיים בינלאומיים רבים לסיפור, שבעבר היה מנוצל בצורה מקסימאלית לביקורת קשה.
מה הסיבה? פשוט, לעולם היו דברים חשובים יותר להתעסק איתם. אבל בתחושה – היה נראה שהעולם מבקר אותנו. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, טוענת בשיחה עם 'מגזין ערוץ 7' שפעמים רבות אנחנו חשים שסדר היום העולמי נגדנו – כשהעולם פשוט לא מתעניין. "הזירה הבינלאומית כמעט ולא עסקה בעניין החייל. היחס היחידי היה סביב הסערה שזה עורר בישראל. העולם גילה בזה הרבה פחות עניין מאשר אנחנו. בהרבה מקרים זה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. אני קוראת לזה 'תעמולה תוצרת בית'", היא אומרת.
אז אין ספק שיש מי שמנסה לקבוע עבורנו את סדר היום – אך עלינו לנתח את המציאות בעיניים שלנוהאמת, כמי שעוקב באופן יומיומי אחרי כלי תקשורת מרכזיים מעבר לים, נראה שבמקרים רבים חוטובלי צודקת. התקשורת הישראלית מעצבת סדר יום ציבורי - ולעתים רומזת על ביקורת בינלאומית שמשתקפת אולי מכלי תקשורת בודדים בזירה העולמית – ובדרך כלל ממדינות שאנחנו לא מצפים מהן לתמוך בשום מעשה של ישראל.
נחזור לאותה מסיבת עיתונאים יומית של מחלקת המדינה האמריקנית. הכתב הערבי ניסה, כפי שהוא מנסה בכל יום ליצור מצב שבו הממשל האמריקני יאמר דבר מה בעייתי לישראל. המטרה, כיוון שמדובר בעיסוק אובססיבי וכמעט יומיומי היא לא לייצר סדר יום עבור כלי התקשורת שלו, אלא לנסות ולהוציא התבטאות שתעשה הדים בתקשורת הבינלאומית כולה שמסקרת את האירוע היומי הזה.
לעתים אגב, זה מצליח לאותו כתב. לעתים – זה מביא לתשובות הפוכות. אז התשובה לשאלה שבכותרת מצויה בעיקר בצד שלנו. ברור שיש גורמים בינלאומיים תקשורתיים שמטרתם היא לייצר אצלנו סדר יום ציבורי של זעזוע ממעשי חיילי צה"ל שמתמודדים על גל טרור או מעצם העובדה שאין משא ומתן מדיני או שהעולם כולו נגדנו.
אבל אם נביט למציאות בעיניים – נראה שסדר היום הציבורי קצת שונה. למעט המקרה החריג של החייל בחברון – חיילנו אכן מתמודדים עם טרור קשה מאוד ונדרשים להחלטות קשות – ושומרים על צלם אנוש יותר מכל צבא אחר בעולם המערבי, שלא לדבר על צבאות אחרים. משא ומתן מדיני אין – כי הצד הפלסטיני לא היה מוכן לקבל את מה שנתניהו – ולפניו אולמרט, היו מוכנים לתת. העולם כולו נגדנו? מנהיגי מדינות מבקרים פה בזה אחר זה ומצהירים אמונים לישראל – כשרק השבוע ביקרה כאן משלחת סינית גדולה במפגש בין-ממשלתי.
אז אין ספק שיש מי שמנסה לקבוע עבורנו את סדר היום – אך עלינו לנתח את המציאות בעיניים שלנו. סדר היום אמור להיות ציבורי – של הציבור, ולא להיקבע על ידי התקשורת הבינלאומית.
נקודה למחשבה.
---
מתוך מגזין ערוץ 7