תא"ל במיל' אמציה פצי חן
תא"ל במיל' אמציה פצי חןצילום: יוני קמפינסקי

במלחמה בין צבאות סדורים מסתיים העימות (או לפחות כך שואפים) בהכרעה פיזית. בעוד שבמקרה של טרור או התקוממות עממית, היכולת של הטרוריסטים להתמודד מדי יום מול צבא סדיר משמעה ניצחון.

לפיכך, עם כל הצער והבושה, אין מנוס מלהפנים שהאסטרטגיה המיושמת משנת 1987 זהה לאסטרטגיית "הגנה על הרכוש והנפש" שעל פיה פעל היישוב היהודי בימי המנדט הבריטי. זאת מבלי להבין שהיא בחזקת רוח גבית לאויבי ישראל, המכרסמת בהתמדה ביכולת העמידה הלאומית.

מצב בלתי נסבל זה איננו מכת שמיים אלא מעשה אדם, המגולם בשליטת החובבנות במטכ"ל. החל בתכנון שאיננו יורד לכוחות, המשך באימונים סתמיים שאינם מבוססים על לקחי המלחמות, ועד להפעלת הכוח ללא שליטה לעת המלחמה.

לא פלא כי בניגוד ללימוד הלקחים שנעשה אחרי האינתיפאדה הראשונה בשנים 1971‑1972 (לאחר רצח בני משפחת ארויו הי"ד), שסימנו את הצורך בהפעלת הכוח במרוכז (כמו גם כיבוש שכם במבצע 'חומת מגן' כמעט ללא נפגעים), מתעלם צה"ל מהלקחים הללו והופך לכוחות שיטור מפוצלים. לרבות העברת היוזמה בקביעת המקום ומועד העימות, המצויה כולה בידי הפורעים.

בלית רצון, ידע ומעט תעוזה להכרעת הטרור, משתמש הרמטכ"ל כתחליף למענה ענייני בקוד האתי של צה"ל. על אף חשיבותו, עצם העמדתו כראש וכראשון למדידת איכות פעולה, מעמידה בפני הלוחמים אתגר שבגינו נדרש הלוחם לפרשן את צעדיו מדי יום ומדי שעה. מה שכמובן פוגם אנושות במוטיבציה של חיילי צה"ל ובעוצמתו.

לפיכך עלינו לראות כשולית את סוגיית וידוי ההריגה בתקרית חברון. בעוד שאת האצבע המאשימה עלינו להפנות ישירות למטכ"ל, משום דבקותו בדרך פעולה העומדת בסתירה לבניין הכוח ולעקרונות המלחמה (ריכוז מאמץ והפתעה). בלי דעת ושכל ישר להעברת מרכז הכובד והאחריות, על כתפיו של החייל הבודד.

תא"ל במיל' אמציה חן (פצי)