הפוליטיקאים אשמים

פסיקת בג"ץ בסוגיית הגיור איננה דוגמה לאקטיביזם שיפוטי כי אם לאוזלת יד פוליטית. בג"ץ לא יהיה צדיק יותר מהמערכת הפוליטית. דעה.

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ד באדר ב תשע"ו

מליאת הכנסת
מליאת הכנסת
צילום: דוברות הכנסת

1. פסיקת בג"ץ בנושא תוקפם של גיורים לעניין חוק השבות, מהשבוע שעבר, היא דוגמה מצוינת למצב שבו מי שאשם בהתערבותו של בג"ץ הם הפוליטיקאים, ולא השופטים.

למעשה, שופטי ההרכב הנוכחי עמדו במצב שבו כמעט אין להם ברירה אחרת מלבד פסיקה כפי שפסקו. מי שיכלו לשנות את המצב היו הפוליטיקאים, והיה להם די והותר זמן לכך, אך המערכת הפוליטית נמנעה מלפעול והתוצאה הפכה לבלתי נמנעת.

2. על מנת להמשיך בדיון כדאי קודם כל להבהיר את המסגרת. מה שקבע בג"ץ הוא פשוט: מי שהתגייר בישראל בבית דין אורתודוקסי בעל שם אבל שאיננו חלק ממערך הגיור הממלכתי - נחשב למי שהתגייר לעניין חוק השבות.

למעשה הסקופ פה הוא לא כל כך גדול, מאחר שמזה שנים ארוכות מי שמתגייר בגיור רפורמי וקונסרבטיבי, וכל שכן גיור אורתודוקסי בחו"ל נחשב למי שהתגייר ומקבל זכויות של יהודי לפי חוק השבות.

ההבדל במקרה הזה היה שהגיור בוצע בישראל. כאן עלתה שאלה, שנבחנה בעבר בבית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים, והיא האם מי שהגיע לישראל כגוי והתגייר בישראל זכאי להתאזרח מכוח חוק השבות.

השאלה מעניינת מבחינה עיונית ויש בה צדדים לכאן ולכאן, החשוב לעניינינו הוא שמזה שנים ברור, בעקבות פסיקות קודמות של בג"ץ, שהמענה לשאלה הזו הוא חיובי.

3. למעשה, שורשיה של הפסיקה הנוכחית נעוצים בימים בהם תוקן חוק השבות, בשנת 1970, והוגדר בו "מיהו יהודי". החוק קובעי כי "יהודי - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". חברי הכנסת הדתיים והחרדים ביקשו אז להוסיף לסעיף מילה אחת, כך שיכתב בו "נתגייר כהלכה", אולם הם נכשלו במשימה והחוק תוקן אחרת.

מאז למעשה יצר המחוקק את שער הכניסה האלטרנטיבי, הלא-אורתודוקסי, להגדרת "יהודי" על פי חוק השבות, והבהיר באי העשייה שאין בכוונתו לתת לרבנות ולממסד האורתודוקסי מונופול על שער הכניסה.

4. בסופו של דבר לשופטים לא היתה נתונה במקרה הנוכחי האופציה שלא להידרש לעתירה. מדובר היה בעתירה של שלושה בני אדם פרטיים, לא של "עותר ציבורי" עם זכות עמידה מפוקפקת.

העתירה לא נגעה לשאלות אמורפיות של "צדק" ו"סבירות" אלא לשאלה פשוטה בהרבה, האם ההחלטה המנהלית שקיבלה המדינה בעניינם של שלושת העותרים היא החלטה חוקית. הא ותו לא.

בג"ץ, שלמרות שתי ההערות הללו הבין שמדובר בחומר נפץ העדיף הרבה זמן לא להכריע. אחת העתירות הוגשה בשנת 2006 ושתיים אחרות בשנת 2011. מאז מאיצים השופטים בממשלה להחליט האם היא מעוניינת לשנות את החוק כך שיבהיר מפורשות שבתוך מדינת ישראל רק גיור "ממלכתי" יוכר לעניין חוק השבות", אולם הממשלה נמנעת (ככל הנראה מסיבות פוליטיות) מלעשות זאת.

אחרי 5-10 שנים מגיע גם השלב שבו לאדם שעותר לבג"ץ ישנה זכות לקבל פסק דין בעתירה שלו ולא להישאר תלוי באוויר. בשלב הזה לשופטים אין יותר מדי ברירות. הניסיון של השופט רובינשטיין לעכב את כניסת ההחלטה לתוקף בעוד 18 חודש איננה ראויה, בסופו של דבר לעותר פרטי שעומד על זכויותיו הפרטיות מגיע בדין יומו בבית המשפט.

5. בסופו של דבר לשון חוק השבות, והחוק הישראלי בכלל, שבחרו לשתוק שתיקה מוחלטת בכל הנוגע להגדרתו של "גיור" במדינת ישראל, לא הותירו לשופטי בג"ץ כל ברירה אחרת. יש בישראל פקודה שעוסקת בהחלפת עדה דתית (פקודת העדה הדתית - המרה) אבל אין בישראל שום חוק שמסדיר מהו גיור.

המחוקק יכול וצריך אולי להסדיר מהו "גיור" במדינת ישראל, אולם כל עוד לא הגדיר זאת יאלצו שופטי בג"ץ להיכנס בחלל שנוצר.

בסופו של דבר, נזכיר, "חטאם" של השופטים הוא בקביעה שגיורים שנערכו בבתי דין חרדיים ידועים ומוכרים, בהם נהגו לאורך השנים (עד לפני קצת פחות מ-20 שנה) להכיר גם מוסדות המדינה, יוכרו לעניין חוק השבות. הם גם קיבלו לפני הפסיקה התחייבות מהתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות שאין בפסיקה הזו תקדים מבחינתן (אם כי יש לציין שהתחייבות כזו בפועל חסרת תוקף).

זה הזמן להציע לכל הפוליטיקאים שהתגוללו בימים האחרונים על בג"ץ להפנות את המבט לעבר המערכת הפוליטית פנימה ולהבין שגם במקרה הזה, וגם במקרים אחרים, הדבר תלוי בעיקר בהם. בג"ץ לא יהיה חבל ההצלה שלהם מעצמם.