לנער את השכבות ולמצוא משהו חדש
לנער את השכבות ולמצוא משהו חדשצילום: שאטרסטוק

מכירות את מרי פופינס? מי שכן, אני בטוחה שיש לה ברגע זה חיוך על הפנים. ומי שלא, חייבת להכיר.

מרי פופינס היא גיבורת ילדות שלי (כל אחת והגיבורים שלה).

כל כך אהבתי את השמחה שלה, את היכולת שלה להבחין מתי כל ילד צריך תשומת לב ואיזו מילה הכי מתאימה בשבילו. הערצתי את השירה והריקוד שלה וחלמתי להיכנס לתוך ציור.

אבל הדבר שהכי אהבתי, ועד היום אני עוד מקווה להצליח לקנות לעצמי את היכולת הזאת, היה הדרך שבה מרי פופינס סידרה לילדים את החדר.

החדר הפוך ומבולגן. צעצועים, בגדים, מיטות הפוכות. והנה באה מרי ובאצבע צרדה אחת גורמת לכל צעצוע להיכנס למקום שלו ולכל בגד להתקפל ולהיכנס לארון.

כשהייתי אימא צעירה והבית נראה כמו חדר הילדים בסרט, הייתי נעמדת מול הבלגן הזה בגב זקוף ומקישה באצבעותיי - אך דבר לא היה קורה. בלי להתייאש הייתי מנסה שוב, וגם אז - שום פאזל לא חזר לקופסה שלו, ושום שמיכה לא קפצה בסדר מופתי למקומה.

אז הייתי עושה את מה שכולנו עושות - מתכופפת ומסדרת.

כשהילדים קצת גדלו, וגם הם התחילו לסדר וכמובן גם להתלונן, המלצתי להם לעשות כמו מרי פופינס.

עד היום הם לפעמים מנסים, ובסוף יורדים על הברכיים ואוספים. מה לעשות שהחיים הם לא קסם, וצריך לעבוד ולהתאמץ כדי להגיע לתוצאות.

סופת חול ענקית משתוללת בחוץ כרגע. כזאת של יומיים שלושה של הדרום, שהאבק מכסה את הכול, גם את הריאות מבפנים, וכולנו רק מחכים לגשם שיבוא.

זה הרגע שבו כל אישה שתפגשו בגן, במכולת או בחנות מזדמנת תתחיל לדבר על החלונות שלה. זו שניקתה תתלונן, זו שעדיין לא ניקתה תברך, ויש את אלו שבדיוק עכשיו יסבירו למה הן לא מנקות אף פעם.

אם הייתי מרי פופינס בכלל לא הייתה לי בעיה של ניקוי חלונות. הייתי נוקשת שתי נקישות - וכל האבק היה יורד, והחלון היה מבריק מאיר ומנצנץ.

אבל כמו שכבר אמרנו, אני לא.

רגע, אולי אני כן? קופץ לי רעיון לראש.

בגוף שלי יש חלון. העיניים, הן חלון לנשמה. הנשמה בתוכי מתבוננת בעולם דרך העיניים, והעולם החיצוני נכנס אליי פנימה גם דרך הראייה.

כשאני מתבוננת החוצה, דרך איזה חלון אני מתבוננת? שקוף? אטום? מלא לכלוך ואבק או נקי ומבריק?

ברור לכולנו שככל שהחלון נקי יותר, כך יותר אור נכנס אל הבית והנוף שבחוץ נשקף באופן בהיר יותר. כך גם בעיניים שלנו. ככל שהן תהיינה נקיות יותר, מה שייכנס פנימה יהיה מאיר יותר, ומה שנראה יהיה ברור יותר.

העיניים שלי הן אלו שמביאות את החוץ אליי פנימה ומוציאות את הפנים שלי החוצה. יש להן אחריות גדולה. ובעצם, לי יש אחריות על הניקיון שלהן.

בניגוד לסופת האבק הברורה שבחוץ, סופות האבק של הנפש הן לפעמים קצת פחות ברורות. וזו גם לא ממש חייבת להיות סופה. מספיק שלא ניקינו הרבה זמן, כי אבק זה דבר שמצטבר אם נרצה או לא.

ואיך מנקים אבק מהעיניים? כמו מרי פופינס - נוקשים באצבע צרדה.

נכון, זה לא מבריק את העין, אבל זה מזכיר לי שאני צריכה פשוט לשנות את נקודת ההסתכלות שלי. להתבונן לרגע על הבית, הבעל, הילדים, העבודה, היישוב, הארץ והעם בעיניים של ילד חדש, שמביט בהם פעם ראשונה.

לתת לעצמי לראות את הכול קצת אחרת.

לנער את השכבות של הרגיל והידוע ולמצוא שם משהו חדש. זה כמו קסם שאם עושים אותו פתאום רואים שגם בתוך כל הבלגן של החדר יש הרבה אהבה וחום.

כשאני מצליחה לראות את המציאות שלי בעיניים נקיות יותר, אני גם יכולה להכיל אותה, לשמוח בה ולתקן את מה שצריך בנחת. בלי לחץ, בלי פחד, כמו משחק של לסדר את החדר מחדש.

הקסם של מרי פופינס הוא היכולת שלה לראות את העולם בעיניים של ילדים. עיניים של ילדים בדרך כלל נקיות מאבק. הן קלילות ויכולת לשנות מבט.

ואם מרי פופינס יכולה, אז ברור שגם אנחנו. אצבע צרדה והמבט מתחיל להשתנות.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי