שתיקת הרבצ"ר

כך הממלכתיות עוד תהרוג את הממלכה

כתבת מערכת 'עולם קטן' , כ"ד באדר ב תשע"ו

הרב רפי פרץ
הרב רפי פרץ
שלומי שלמוני

מאז ומעולם שררה מתיחות בריאה סביב הרבנות הצבאית ומעמדה בתוך הצבא. כל הרמטכ"לים ושרי הביטחון ידעו היטב שאין מדובר בעוד קבוצה של חיילים, אלא בגוף בעל אופי רוחני הרבה מעבר לשירותי הדת שאמור היה לספק.
אפשר להניח שהרב גורן, שהיום נראה לנו דינוזאור אימתני, קיבל חולשה מטלטלת מהמתקפה שספג גם ציבורית וגם פיקודית, אבל הוא אזר כוחות והכריע שהוא לא מוותר ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון

הכבוד הדוסי שרוחשים לדמויות כמו הרב גורן, עושה לעתים קרובות שירות רע לשיח על אודות מורשתו בכל הקשור לתפקידו של הרב הצבאי הראשי לדורותיו. הדיבורים על כתפיים רחבות וסיפורי מופתים ראויים לחוברות סיפורי צדיקים.

בשיח הציבורי בכל הקשור למעמד הרב הראשי והרבנות בכלל, דמותו של הרב גורן צריכה להוות מודל כמעט טכני לאיך אמור להתנהג גנרל שנושא בתפקיד הרב הראשי לצה"ל. עם כל הכבוד לכתפיו הרחבות בפסקי הלכה וידיעותיו, כל אלה אינם רלוונטיים בשעה שמדברים על תפקידיו וחובותיו כלפי התפקיד שהוא נושא, ומעתה לבאים אחריו אין פריבילגיה למדוד עצמם על פי ידיעותיהם בהלכה ביחס אליו. הם מחויבים כלפי עם ישראל, וכלפי ה' יתברך ששם אותם בתפקידם, לעשות רק דבר אחד – למלא את תפקידם בעצמה ובתוקף הרוחני והצבאי שהוא התווה בהיותו הראשון.

את מעמדו כרחב כתפיים רכש כשעמד בניסיונות הרבים שהוצבו בפניו בשנות כהונתו. נוח לחשוב שבעבר לא היה שיח תקשורתי ולא היה מי ש"ייכנס" ברבנות הראשית ויערער על מעמדה; אלא שבכל דור ודור יש מי שתוהים על קנקנה. המודל זהה: המתח בין החול והקודש הוא מתח בריא, כשהדבר היחיד שיכול לעשות אותו חולה ומסוכן הוא כשאחד הצדדים מאבד את זהותו ולא מבין את תפקידו בטנגו הרגיש והלעתים כוחני הזה.

גיבוי מבן גוריון

הסיפור הבא על הרב גורן, כמו הרבה סיפורים אחרים, אסור לתת לו להיות אנקדוטה אלא מודל להבנת היחסים בין הפיקוד כולו לבין הרב הראשי לצה"ל.
אם נתנהג יפה, נצליח לעשות את תפקידנו בשקט ובלי לעסוק במערכה העקרונית. כי עכשיו זה לא הזמן. וזה לא העיתוי וגם ככה כולם עצבניים בחוץ על יהדות ומה יגידו על סירוב פקודה? ובכלל ככה בסוף נחליש את צה"ל

ההתפלמסות וההתפתלות שאנחנו אוהבים להיגרר אליה בימים האלה, בערך בכל ריאיון סביב הנושא, היא מי עומד בראש – הרבנים או המפקדים. הרב גורן לא חשש מלגעת בנקודה הזו בצורה ישירה וכתב בביטאון הרבנות הצבאית שיצא במימונו של צה"ל, שפקודה שסותרת מצווה או הלכה היא פקודה לא חוקית שמעליה מתנוסס דגל אדום. כולם ידעו היטב שאין כמו הרב גורן לחזק את הפקודה הצה"לית, וכולם הכירו את הבנתו - לעתים יותר מכל היתר - עד כמה חוסנו של צה"ל תלוי בקשר הדוק בקידוש הפקודה של המפקד, ולכן היה גם ברור לכול שכאשר הוא אומר שעם כל אלה יש קווים שהצבא היהודי לא רשאי לעבור, לא רק שזה לא מחליש את המפקדים מול הרבנים אלא אף מעצים אותם כסמכות הבלעדית בכל המרחב האינסופי שלא נוגע בהלכה היהודית.

ובכל זאת, ממש כמו היום, היו גם מי שלא אהבו את מה שכתב. הרמטכ"ל דאז, חיים לסקוב, טען בתוקף כי דבריו של הרב גורן מהווים חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא, והורה להפסיק את התקצוב לביטאון כדי לגרום לסגירתו.

אפשר להניח שהרב גורן, שהיום נראה לנו דינוזאור אימתני, קיבל חולשה מטלטלת מהמתקפה שספג גם ציבורית וגם פיקודית, אבל הוא אזר כוחות והכריע שהוא לא מוותר ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. אחרי דין ודברים קיבל בן גוריון את עמדתו של הרב גורן ונזף ברמטכ"ל. הרב גורן לא הסתפק בכך וקבל בפני בן גוריון על סגירת הביטאון, ובן גוריון הורה לרמטכ"ל להחזיר מיד את המימון להוצאתו, ואף להכפיל את מספר העמודים.

חשוב להדגיש שזה גם יכול היה להיגמר אחרת. אבל הרב גורן עשה משהו חשוב הרבה יותר מההישג הנקודתי – הוא התווה דרך: הרב הצבאי נושא בתפקיד עקרוני רוחני בצה"ל, שאמנם כפוף לרמטכ"ל בשרשרת הפיקוד אך ממש לא באמירה העקרונית שלו.

אז מה היה לנו כאן לאחרונה

כעת חשוב להביט כיצד, לפחות ברמה הציבורית, התנהלו המערכות הרבות במשמרת הנוכחית.

זה התחיל בוויכוח סביב הנוסח של תפילת "יזכור", כאשר עלתה דרישה לשנות את הנוסח המסורתי של "יזכור אלוקים" ל"יזכור עם ישראל". הוועדה שמונתה לבחון את הנוסח בצה"ל קבעה כי יש לאמץ את הנוסח "יזכור עם ישראל", וברבנות – שתיקה.

הרי יש מדור חשוב שקוראים לו מדור תודעה יהודית והוא עושה דברים חשובים ואם נפתח עכשיו מערכה בשביל כל דבר, גם ככה מחפשים אותנו עם הפשעים נגד האנושות שאנחנו עושים במסגרת המדור.

בהמשך לא שמענו אותה יוצאת בחריפות נגד הקפאת רכישות ספרי הקודש לספריות צה"ל. לא שמענו אותה מתרעמת על העליהום שעשו לעופר וינטר על מכתב המוטיבציה שכתב לפקודיו. למה להיכנס לדו"צים מיותרים ועקרוניים – הרי צריך לפחות להקפיד לשמור על השקט סביב מדור תודעה יהודית.

במסגרת התוכנית הרב-שנתית "גדעון", כל חיל מבין החילות השונים בצבא קוצץ באופן רוחבי, והרבנות הצבאית נאלצה לקצץ 17.5 אחוזים. כל פיקוד היה צריך לקצץ גם סגני אלופים. נחשו במי בחרו כל הפיקודים? ברב הפיקוד, כמובן. אחרי דין ודברים, החליטו שיקצצו את סגני רבני הפיקוד, אף שהם בכלל רבי-סרנים ולא משפיעים על הקיצוץ הנדרש ממפקדת הפיקוד.

ואז, ראו זה פלא – הגיעו השמועות על סגירות תודעה יהודית.

חשש מצמית
האמירה כאן היא עקרונית ונוקבת – לא עוד רבנות שעומדת כרשות רוחנית עם עצמאות שמקרינה במהותה על יהדותו של צבא הגנה לישראל, אלא מדור כוח אדם שנמצא בתוך שרשרת הפיקוד

המערכה על תודעה יהודית החלה הרבה קודם. הניסיונות לנגח את המדור ההולך ומתפתח, שהצורך בו הלך והתחדד עם השנים, התעצם עם גדילתו באופן דרמטי בפיקודו של הרבצ"ר הקודם הרב רונצקי, ה' ישלח לו רפואה שלמה. אבל כנגד נחישותו לא נותר מרחב גדול מדי של תנועה והרמטכ"ל דאז אשכנזי הבהיר לחיל החינוך באופן ברור שמדור תודעה יהודית כאן כדי להישאר.

עם התחלפות הרבצ"ר התחדשה המערכה. אבל מי שהתהלך במסדרונות המדור בשנים האחרונות חש היטב את המדיניות האימתנית ששררה בו, תוך הליכה על ביצים בכל הקשור לכל חומר כתוב שיוצא החוצה. חיילי המדור היו חדורי פחד מחיל החינוך ש"מחפש אותם" ושלכן אסור לעשות טעויות. ולכן כל חומר חייב מעתה לקבל אישור מהדרגים הכי גבוהים טרם יצא לעיניהם הבוחנות של חיל חינוך וחבריהם בעיתון 'הארץ'.

אם נתנהג יפה, נצליח לעשות את תפקידנו בשקט ובלי לעסוק במערכה העקרונית. כי עכשיו זה לא הזמן. וזה לא העיתוי וגם ככה כולם עצבניים בחוץ על יהדות ומה יגידו על סירוב פקודה? ובכלל ככה בסוף נחליש את צה"ל...

הממלכתיות במלעיל, הוי הממלכתיות במלעיל. כמו עגל זהב היא מחבלת בממלכה ובקודש.

ויום אחד, הרמטכ"ל החליט שהמדור המהולל וההיסטורי עובר לאחריות אכ"א – אגף כוח אדם.

נכון שהרב גורן כבר לא כאן, אבל מישהו חייב להרגיש אחריות ולהבין שיש מצבים שעומדים בהם על רגליים אחוריות.

אבל אז הגיעו ההסברים שזה בסך הכול שינוי ארגוני ושאין בררה. ובסוף כולנו חיילים, ושעם כל הכבוד הרבצ"ר בסוף הוא תחת פיקודם של הגבוהים ממנו. ואנחנו ממלכתיים...

מתגלחים על הזקן של אחרים

הבעיה של כל הסיפור הזה עם תודעה יהודית היא לא רק מערכי החיזוק היהודי החשוב שהנחיל המדור לשלל יחידות צה"ל, המערכה למי שיביט היטב לאחור הייתה באופן עקבי לומר שהרבנות היא בסך הכול עוד מדור כוח אדם פונקציונלי. האמירה כאן היא עקרונית ונוקבת – לא עוד רבנות שעומדת כרשות רוחנית עם עצמאות שמקרינה במהותה על יהדותו של צבא הגנה לישראל, אלא מדור כוח אדם שנמצא בתוך שרשרת הפיקוד. והרי זה לא שמישהו כפר אי פעם בשרשרת הפיקודית אבל הרצון לחדד את זה ע"י ניגוחים ברבנות הוא מגמתי ועקרוני הרבה מעבר לכך: תכליתו לערער על מקומה של הרבנות כמקבעת הזהות היהודית של צה"ל כולו.

ומי שמנתק את "סערת הזקנים" מכל ההקשר, ממשיך לחפש לעצמו נחמה. אגב, שיהיה ברור שמדובר בסערה שהייתה עוברת בשקט מופתי וממלכתי אילולי כמה רבנים צבאיים במילואים החליטו לומר די להשתקה. בניסיון לצמצם את מספר עטורי הזקנים בצה"ל החליטו להוציא פקודה חדשה שלפיה "אישור זקן" יינתן רק בהסכמה של קצין השלישות הפיקודי, ולא תישאר לרב הזכות לאפשר לחיילים לגדל זקן. הסערה הציבורית נתנה את אותותיה והייתה מעורבות פוליטית בנושא, אולם הפקודה נשארה בעינה ואף מגיעות מדי יום תלונות של חיילים הנדרשים לקצץ את זקניהם.

בשקט בשקט גם הוחלט להוציא את מערך הכשרות מידי הרבנות הצבאית ולהעבירו לידיים פרטיות. ייתכן שיש גם דברים חיוביים בהחלטה זו, אבל קשה שלא לראות את הניסיון הנוסף לנגוס עוד נתח בכריך הרבנות הצבאית.

ואחרי כל אלה אתם בטח לא מצפים שמישהו יאמר שם משהו על הדמוניזציה המחוצפת והלא נתפסת שעשו לרב אליעזר מלמד שליט"א, או כפי שמכנים אותו בלשכת שר הביטחון: זה שאין לנקוב בשמו.

הורדת ידיים בשבת

אז אולי כדי להפיח בחזרה את רוח הממלכתיות האמתית ברבנות הראשית הנה כמה סיפורים מעוררי השראה שאת רובם ליקט הרב אליעזר מלמד באחד מטוריו ב'בשבע':

למפקדת הפיקוד הגיעו חיילים רבים ואלוף הפיקוד דאז, משה דיין, הורה לבשל בעבורם אוכל בשבת. הרב גד נבון, שהיה אז הרב הפיקודי ולימים הרב הראשי לצה"ל, התנגד להוראת האלוף, מפני שאפשר היה לספק לחיילים מנות קרב. כששמע משה דיין, הוא נכנס למטבח והורה לטבחים לבשל מול פניו של הרב נבון. החל ויכוח סוער בין הרב נבון למשה דיין, כאשר תוך כדי הוויכוח אחד הטבחים עמד להניח את הסיר על האש. הרב נבון לא היסס, ותפס בסיר כדי לשפוך את תכולתו. משה דיין מיהר לעזור לטבח להניח את הסיר על האש, אבל הרב נבון התעקש. כך במשך דקות מספר משכו משה דיין והרב גד נבון את הסיר מצד לצד, עד שהאלוף נכנע, עזב את הסיר והסתלק מהמטבח. כשראו הטבחים את המעשה, חילקו לחיילים מנות קרב ולא חיללו את השבת ("לא בחיל ולא בכוח", עמוד 141). כך נהג הרב נבון, שהיה יועץ-חכם לרמטכ"ל כדי שיימנע מפגיעה בהלכה ובצביון היהודי של הצבא.

כשמשה דיין היה רמטכ"ל, הוא הביא אל הסדר הצה"לי המרכזי זמרת ודרש מהרב גורן שייתן לה לשיר כמה קטעים מההגדה של פסח. הרב גורן לא הסכים, ואמר שאם הזמרת תופיע, הוא יפרוש ויערוך לעצמו סדר לבד. דיין כעס ואיים, אך לבסוף נכנע והרב גורן ניהל את ליל הסדר כהלכתו.

הרב אריה שלום סיפר שהרב גורן שמע שבבסיס מסוים נוהגים לשתות חלב אחרי בשר, מכיוון שהרופאים אמרו ששתיית החלב מועילה לבעיות אבק שהיו קיימות שם. הרב גורן הגיע אל המג"ד, אמר לו שהוא זה שמכתיב את הפקודות, ומכיוון שיש בזה צורך רפואי, מותר להם לשתות את החלב שעה לאחר סיום הארוחה הבשרית. שעות ספורות לאחר מכן חזר הרב גורן לבסיס וגילה ששוב פקדו על החיילים לשתות חלב מיד לאחר הארוחה הבשרית. הרב גורן זימן את המג"ד למשפט בקריה בפני הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין. המג"ד הודיע לרבין שאם יעמידוהו למשפט, יעזוב את הצבא. הרמטכ"ל ביקש מהרב גורן שיוותר על המשפט ואף ציין שמדובר במג"ד ממשפחה חשובה מאוד, אבל הרב גורן התעקש, וכך היה. רבין שפט אותו והמג"ד עזב בעקבות המשפט את הצבא.

כך גם הרב גורן דרש לסלק מג"ד שהכריח חיילים לטפל בטנקים בשעת סעודה מפסקת, כך שהם נכנסו לצום בלי לאכול ארוחה מסודרת. מספרים גם שהרב גורן שמע פעם שבמקום מסוים צדו דרבנים וצלו אותם על האש. הרב עלה על מסוק באמצע הלילה, הגיע לבסיס ועשה מסדר הדחה למג"ד מול כל הבסיס.

היום דרבנים כבר לא בתפריט של יחידות השדה בצה"ל, והאתגרים הגיעו למקומות אחרים ברוך ה', אתגרים שעוסקים בצביונו היהודי וחוסנו של הצבא. אלה קשורים בקשר הדוק למעמדה של הרבנות הצבאית בתוך פיקוד הצבא. האיש שמופקד על הקשר הלא מתפשר הזה שיש לו השפעה ישירה על ביטחונה של המדינה ועל יהדותה, הוא ממש כבעבר, באותה עצמה ועם אותם עקרונות – הרב הצבאי הראשי. האם אהבתו ואהבתנו את צה"ל, שעליה אין עוררין, מסמא את עינינו?

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" 

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן