1. שופטי בית המשפט העליון מתכנסים כעת לדון בערעורו של העצור המנהלי היהודי מאיר אטינגר על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את עתירתו בבקשה לצאת לברית של בנו הבכור.
לצערי אני חושש שאני כבר יודע מראש את התוצאה. העתירה תידחה. למה? כי מערכת הביטחון והפרקליטות לא משאירים לשופטים למעשה שום מוצא אחר מלבד דחיית העתירה, ולשופטים מצידם אין את האומץ הדרוש על מנת לנער את המערכת ולחייב אותה לחשוב מחדש ולמצוא למצב פתרון יצירתי.
2. אני לא יצאתי נגד המעצרים המנהליים לפעילי ימין קיצוני. לא בגלל שאני חושב שזה כלי "נחמד", אלא בגלל שאני מבין שיש כאן בסופו של דבר עניין בינארי.
או שבמדינת ישראל יש מעצרים מנהליים ועושים בכלי הזה שימוש נגד מאות מחבלים, ואז פעם בכמה שנים יעשו בו שימוש נגד יהודי, שניים או שלושה (זה היחס, חשוב לדעת), או שבמדינת ישראל אין מעצרים מנהליים ואז אין בכלל. כל דבר שאנחנו כחברה "נרשה" לעשות נגד ערבים יקרה יום אחד גם ליהודים. זה כלל ברזל שצריך להפנים אותו.
עם זאת, אסור לשכוח לרגע אחד, עציר מנהלי איננו אסיר, למרות הטענות שמשמיעים בפרקליטות ובשב"כ לפיהן יש על המעצרים ביקורת שיפוטית, כל מי שנכח בהליכי ביקורת שיפוטית על מעצרים מנהליים יודע שזו בדיחה.
מדובר כאמור בהליך שהוא הליך עקום, הליך שמנוגד לזכויות האדם הבסיסיות שכבר מעוגנות בישראל בחוק יסוד. לכן השכל הישר מחייב לחפש את הפיתרון היצירתי על מנת לאפשר לאטינגר לצאת לברית באופן שלא יהווה סיכון, גם לדעת השב"ס והשב"כ.
3. הבעיה כאן היא חוסר היצירתיות, וחוסר ההבנה שמה שנדרש כאן הוא יצירתיות. השבלונה לא עובדת ולא יכולה לעבוד.
נכון, מסיבת ברית מילה כזו מגלמת בתוכה כמה סיכונים. אז האם זה אומר שהתשובה הבלעדית היא "לא"? לאן נעלמה האפשרות להידבר עם משפחת אטינגר ולהגיע להסכמות שיאפשרו את קיום האירוע? לאן נעלמה האפשרות לענות תשובה חיובית בתנאים? לאן נעלמו השכל הישר והיצירתיות?
4. השופטים לא יכולים ברגע הזה להחליף את השב"כ, שירות בתי הסוהר, צה"ל ופרקליטות המדינה, ולארגן במקומם מסגרת אפשרית ליציאתו של אטינגר מהכלא לברית. ספק גם אם בלוח הזמנים שנוצר התארגנות כזו עדיין אפשרית.
האשמה מוטלת לפתחם של אנשי השב"כ, השב"ס והפרקליטות. הם אלו שעל שמם ירשם מפגן התמיכה הציבורי באטינגר שיתרחש בברית, והם אלו שהופכים אותו בתודעה הציבורית מאיש מסוכן לקדוש מעונה. מפגן שלטוני של אטימות וטמטום.