אתגר על גלגלים

ריעות לוי, אמא לילד נכה, משתפת חוויות מסדנא על גלגלים בה לומדים למרות הקושי להתקדם מבלי לאבד את הכדור.

ריעות לוי , ב' בניסן תשע"ו

כדורסל על גלגלים. אילוסטרציה.
כדורסל על גלגלים. אילוסטרציה.
צילום: גרשון אלינסון/פלאש 90

מעברים. מעבר בין שעון חורף לשעון קיץ, מעבר בין החורף לאביב, מעבר בין השגרה לחופש המתקרב. ואנו במעברים תמידיים בין אושר לכאב, בין שמחה על חיוך גדול לבין עצבות על חוסר השובבות.

בתקופה האחרונה איתן מיכאל מוציא יותר קולות, שומעים שיש ילד נוסף בבית. אנו צועקים יחד איתו, הצעקה עוזרת לפרוק את הכאב על מה שאין.

אני יכולה לצעוק חזק יחד איתו, לשמוח, לחבק אותו, להתלהב ולהגיד לו שהוא האושר שלי, ואז צפות הדמעות כאשר נזכרים במה שהיה ואיננו.

השבוע חוויתי סדנה מיוחדת, סדנה שהתכוננתי אליה נפשית, כי ידעתי שהיא לא תהיה קלה. נסענו לבית הלוחם בירושלים, נפגשנו עם בחור נכה צה"ל שמשתתף בקבוצת כדורסל לנכים.

בסדנה המשתתפים מתיישבים על כסאות גלגלים של שחקני הקבוצה, ומשחקים כדורסל. ידעתי שאני בעצם אחווה את מה שאיתן מיכאל מרגיש ולצערי גם אבא שלי יושב על כסא גלגלים.

איך זה לראות את העולם מגובה נמוך, איך זה להיות נכה, מרותק לכסא גלגלים, איך זה להתמסר לסובב אותך, ולקבל עזרה. התיישבתי על הכסא, ניסיתי להתנתק מהרגליים, להתמסר. אך לא הצלחתי.

התחושות קשות, כואבות.

כואב לי על הבן המקסים שלי שכבר עמד על רגליו, רץ, רקד, חיבק, אהב, וכעת רגליו אינם בשימוש. קשה לי לחשוב עד כמה הוא זקוק לי, כיצד פעולות קטנות ופשוטות שאנו עושים בקלות, כשאתה מרותק לכסא גלגלים הן הרבה יותר מסורבלות ולפעמים אף לא ניתנות לביצוע.

חשבתי על אבא שלי, אדם בן 62 שזקוק לעזרה בכל פעולה שעליו לעשות, כמה כח צריך כדי להמשיך לחייך, להמשיך לפעול ולהתקדם קדימה בחיים למרות הקושי הגדול.

התחלנו לשחק, לא הסתדרתי עם  כסא הגלגלים, כנראה חוסר היכולת לשלוט במה שקורה עצר אותי.

חשבתי לעצמי איך כל החיים אנו צריכים לעבוד על עצמנו, להבין מה קורה אתנו ומהמסקנות להתקדם קדימה ולא לעצור.

ניסיתי להוריד שליטה. ראיתי כיצד חברי הקבוצה הנוספים שועטים על המגרש עם כסא הגלגלים ואני עוד מדדה מאחוריהם.

הרגשתי שיש עלי את כל הכובד של הפציעה של איתן מיכאל שלא נותנת לי להשתחרר.

קנאתי בסובבים אותי שזורמים עם המצב, שנהנים ממנו. שלא חושבים הרבה, ויסיקו את המסקנות לאחר המשחק. צריך לדעת בחיים גם לזרום, לא כל הזמן לחשוב, לדעת להשתחרר למרות הכאב והשק הכבד שמונח על כתפי.

לאחר כמה דקות פרשתי מהמשחק. צפיתי מהצד.

היה מעניין לראות את התגובות של כל אחד ואחת. במיוחד התפעמתי משני הבחורים הנכים ששיחקו אתנו. איזו שליטה יש להם על הכדור ועל המגרש. אילו שיטות יש להם כדי להתקדם קדימה ולהגיע במהירות לסל מבלי לאבד את הכדור.

כך גם אנו בחיים, מוצאים שיטות ודרכים להגיע ליעד מבלי לאבד את הכדור, את השמחה והאמונה. צריך המון אימונים, נפילות, מכות, הרבה עמל ויגע, אך לבסוף רואים את התוצאות.

אני מתפללת ומייחלת שגם במשחק החיים שלנו אזכה לקלוע למטרות הנכונות, להסתכל תמיד לכיוון המטרה, ולנצח.

חזרתי הביתה לאחר הסדנה. איתן מיכאל חיכה לי בעגלתו. לאחר שקראתי בשמו הוא הסתובב אלי יחסית מהר. התכופפתי אליו, נתתי נישקה על לחיו, קיבלתי בתמורה חיוך ענק.

לחשתי שלו שבעזרת ה' בקרוב הוא יראה את העולם כמו כולם ולא מלמטה.

לחשתי לו כמה אני מעריצה אותו על השמחה שיש בו.

אמרתי לו תודה על ההתמסרות המוחלטת שלו בי.

בקשתי סליחה אם אני לא מספיק עוזרת לו.

שנינו שחקנים במשחק הכדורסל, אנחנו יחד באימונים, במגרש, בנפילות, ובחלום לנצח.

אנו כעת בתקופה של מעברים.

היום מתארך, יש יותר אור.

כך גם אנו מרגישים בבית שלנו. מגבירים את האור על החושך.

----------------------------------------------

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: reutlevik@gmail.com

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.