אשליה של שליטה

לפני כחודש הייתה לי תאונת דרכים. קרה לי ה"לי זה לא יקרה" בכבודו ובעצמו. וכמובן לא באשמתי.

נועה ירון דיין 'מקום בעולם' , ב' בניסן תשע"ו

תאונה. אילוסטרציה
תאונה. אילוסטרציה
יוסי פוקס, חדשות 24

לפני כחודש הייתה לי תאונת דרכים. קרה לי ה"לי זה לא יקרה" בכבודו ובעצמו. וכמובן לא באשמתי. באמונה שלא באשמתי.

אדוני השוטר, אתה לא מכיר אותי, אני לא אחת שנוהגת להתנגש באף אחד כתחביב. ממש ממש לא. לא שתיתי, לא דיברתי בטלפון, לא סימסתי, לא ראיתי סרטון בווטסאפ, אפילו לא ניהלתי מריבה מסובכת בין יושבי המושב האחורי. שום דבר מכל אלה ובכל זאת.

נסעתי בתל-אביב לא מהר מדי, אפילו שמרתי מרחק, ופתאום עליתי על שלולית של מי ביוב מעורבים בשמן שהציפה את הכביש, ואיבדתי לחלוטין את הבלמים. לא היה עם מי להתווכח ועם מי להתמקח. רגע אחד נסעתי לי באשליה שאני שולטת על חיי ביד חזקה ובזרוע נטויה, מפזמת ביני לנדאו ומנשנשת בוטנים אמריקאים, וברגע שאחריו מצאתי את עצמי לוחצת על הברקסים עד הסוף ובעוד הם לא מגיבים בכלל, אני לפתי את ההגה וצרחתי עד שלא היה לי קול. רואה בהילוך אטי את עצמי נוסעת לתוך הבלתי נמנע שעמד שם בצורת מונית חדשה ומפונפנת. והנה בום... אני נכנסת בה, ומכווצ'צ'ת אותה ואת כל הפרונט של האוטו הקטן והחמוד שלי. עד כאן אשליה של ביטחון ושליטה, מכאן היסטריה וכאב חד בצוואר ובגב, ופרוצדורות על פרוצדורות של החלפת פרטים וטלפונים לביטוח.

מפגש בלתי מתוכנן

התנגשתי בנהג נחמד ושמו אבי ששון. נהג מונית שכל גאוותו הייתה המונית הדנדשה המנצנצת שעיקמתי לבלי הכר. הוא נאנח וקילל בשקט, ממלמל משהו על המזל הדפוק שלו ועל מקום חשוב שהוא כבר לא יגיע אליו הערב.

אחרי שהאדרנלין נרגע וההתקהלות פוזרה, התיישבתי כואבת בחזרה בכיסא הנהג ונסעתי במהירות חמישים קמ"ש ולאור פנס אחד עד הבית. הדמעות ירדו חופשי והאפטר-שוק היכה בי ללא רחם. עדיין רעדו לי הידיים ופעם אחרי פעם רץ לי סרט בראש. אני לוחצת עד הסוף על הדוושה, כלום לא קורה ואני צורחת כמו פסיכית. ועוד פעם. ועוד פעם. ושוב. ועוד פעם.

שבוע שכבתי במיטה, מפטפטת עם כירופרקטורים ואוסטאופתים. היה לי כאב גב מטורף והרבה הרבה זמן לחשוב. זאת לא הייתה אשמתי. גם לא אשמת אבי ששון הצנום והמנומס אך ממורמר. שנינו נקלענו לסיטואציה במפתיע. וזה הקטע, שזה באמת מפתיע. למרות החדשות שאני שומעת כל יום על הולכי רגל שלא יגיעו הביתה הערב ועל אופנוענים שלא יגיעו הביתה לעולם. אני טובעת במספרים ובסטטיסטיקות, ובכל זאת אני מופתעת. מופתעת שהמציאות הקשה בכבישים נגעה בי באופן אישי. שהנה הסטטיסטיקה המבהילה היא אני ואני היא הסטטיסטיקה המבהילה.

עם ישראל חי, והוא חי בסרט. כולנו חיים בסרט, באשליה של שליטה. בוטחים בכלל המיסטי המפוקפק שטוען שלי זה לא יקרה. תקשיבו, זה קורה. וזה קורה בשנייה. חזק ומהיר וכואב ולפעמים גם בלתי הפיך. וחדר מיון בלילה זה לא בילוי. תאמינו לי ולכל מי שניסה.

אל תסמכו על עצמכם

מה שלא תלוי בנו, לא תלוי בנו. זה ברור. אבל כמה הרבה כן תלוי בנו? כמה פעמים סימסתי, דיברתי, בהיתי, שתיתי וחשבתי שאני בלתי מנוצחת? כמה פעמים סמכתי על "לי זה לא יקרה" המטופש הזה? כמה חזקה אשליית הביטחון של יצור בן תמותה ופגיע שברגע אחד עלול להתרסק בתוך קופסת פח?

אני יודעת שאתם רוויי קמפיינים של זהירות בדרכים, אבל אני גם יודעת שבעיה כמו תאונות דרכים לא נקלטת ממש בתודעה עד שהיא נקלטת ולפעמים זה מאוחר מדי. אני יודעת כמה מתוחכמים מנגנוני ההדחקה שלנו וכמה הם שקרנים. אנחנו שומעים ולא שומעים. רואים ולא רואים. אף אחד לא חתם אתנו על חוזה קביעות בעולם הזה. צאו מהסרט. אנחנו רק מי שאנחנו ואנחנו חייבים לקחת את כל יצר ההישרדות שלנו אתנו כשאנחנו נוהגים או מונהגים. חייבים לזכור שאין חסינות לאיש. פשוט אין.

מה שאני רוצה להגיד בעצם, זה: תשמרו על עצמכם, אתם שומעים? בשיא הרצינות והבגרות. זה קורה בשנייה. זה יכול לקרות לכל אחד. והרבה פעמים זה משהו שיכול להימנע פשוט בעזרת ערות. גם גופנית וגם רוחנית. בעזרת שינון האמת הפשוטה: אני לא חסין. אני לא גיבור ולא חזק. יש לי אחריות על חיי. אני לא בלתי מנוצח ולא בלתי פגיע. להפך.

סעו ברכה!

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" 

מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן 

אשמח אם יש לכם תמונה של נועה ירון דיין להוסיף