המירוץ לחמץ - סיפור לילדים

יש כל מיני שיטות לנקות את הבית לפסח וכל אחד יכול להתאים לעצמו את השיטה שתעזור לו לנקות בצורה הטובה והנעימה ביותר בשבילו

אסתי רמתי , ו' בניסן תשע"ו

לכל אחד יש שיטה משלו לנקות את הבית לפסח
לכל אחד יש שיטה משלו לנקות את הבית לפסח
איור: עדי דוד

אנחנו משפחה מאוד מיוחדת. טוב, אני יודעת שכל אחד חושב שהמשפחה שלו כזאת. אבל אנחנו באמת מיוחדים במיוחד: אנחנו שישה אחים, שמחולקים לשלושה זוגות של תאומים. גילה (זאת אני) ורינה הבוגרות, ששון ושמחה האמצעיים, ודיצה וחדווה הקטנות.

יש לנו גם שיטה מיוחדת לנקות לפסח. אנחנו עובדים בשני צוותים, כשבכל צוות יש תאום אחד מכל זוג, ואנחנו עושים תחרות מי מסיים ראשון את המשימה שלו. זה לא ממש משנה מי מנצח, זה יותר עניין של עיקרון. ממילא כשהמטלה גמורה, אנחנו יוצאים ביחד לקנות פלאפל או לעשות פיקניק בגינה.

לרינה ולי תמיד יש ויכוח איך כדאי לעבוד. אני מאמינה בגישת התכלס. "ששון! חדווה!" אני קוראת אותם לסדר, "אתם על המדף התחתון, צ'יק צ'ק מוציאים את הספרים, מנגבים אבק ומחזירים. הבנתם?". רינה טוענת שאני נשמעת כמו מפקדת בצבא. "ומה רע להיות מפקדת, כמו אבא?" אני שואלת, "פשוט קיבלתי את הגנים שלו". ששון וחדווה בדרך כלל שומעים בקולי, פחות או יותר, ואם יוצא להם החשק, אני מאיימת עליהם שלא יבואו איתנו לפלאפל. זה תמיד עוזר, וחלק מהזמן אנחנו משיגים.

רינה היא הרבה פחות תכליתית. אני לא יודעת מה היא עושה בדיוק, נראה לי שהצוות שלה סתם משחק, וכמה שאני אסביר לה שעכשיו זה הזמן לעבוד ולא לעשות שטויות, היא לא מקשיבה.

השנה היה בלגן לפני החג. רינה התלוננה פתאום על כאבים בצד שמאל של הבטן, וכשזה לא עבר לה, אמא נסעה איתה לבית החולים. התברר שהיא חטפה איזו דלקת עם שם ארוך בתוספתן, והיו צריכים לעשות לה ניתוח דחוף. מסכנה! כשהיא הגיעה הביתה היא הייתה צריכה לשכב ולהתאושש מהניתוח, ואני הצעתי שהשנה נוותר על תחרות הניקיון.

"למה?" שאלה רינה.

"כי את שוכבת במיטה, כאילו, ולא יכולה לקום?".

"את יודעת מה? את צודקת. בואי נוותר על התחרות", היא אמרה. "אבל יהיה לי נורא משמעם ומעצבן לשכב כאן ולראות אתכם עובדים בלעדיי. אז יש לי רעיון. אני רק צריכה קצת את העזרה שלך. תחשבי על זה כעל ביקור חולים."

הסכמתי, כמובן. מה, אני אסרב לתאומתי החולה והמסכנה? אז הבאתי לה דפים וטושים, כמו שהיא ביקשה, ואחר כך עשיתי בדיוק לפי ההוראות שלה. כשסיימנו, הזמנו למיטה שלה את כל החבורה.

"חברים", הצהירה רינה, "השנה אנחנו חורגים מהמנהג, ולא עושים תחרות בין הקבוצות."

"יש!" קראו ששון וחדווה, שבדרך כלל עובדים איתי. אני חייבת לומר שדי נעלבתי.

"כולנו עובדים ביחד", הסבירה רינה, "והמשימה הראשונה שלנו היא ארון הספרים הגדול שבחדר של ששון ושמחה. כל אחד לוקח שני מדפים, והמשימה שלכם היא למצוא את החמץ. מי שימצא הכי הרבה חמץ, יקבל פרס ממני."

"אף פעם אין חמץ בספרים", התלוננה חדווה, "אפילו לא פירור".

"אהה... אבל אנחנו דאגנו שיהיה!" חייכה רינה. "החבאנו בתוך הספרים פתקים עם ציורים של חמץ, ומי שימצא הכי הרבה יהיה הזוכה".

עוד לפני שהספקתי לנבוח עליהם "קדימה, לעבודה!", כל הרביעייה רצה לספרייה. כשהצצתי, הם היו עסוקים בלנקות ספרים במרץ. "מצאתי!" צעק ששון, ורץ להראות לרינה את הפתק שמצא בתוך אחד הספרים: ציור של בייגלה, ומעליו הכתובת "זהירות! חמץ!". תוך שעה, הספרייה הייתה מנוקה לתפארת.

טוב, סוף סוף הבנתי את הקטע של רינה. אולי בשנה הבאה אני אאמץ את השיטות שלה. כי בתכלס, זה באמת יותר נחמד.