טוקבקיסטים, נמאסתם

השבוע האחרון היה אחד השבועות העצובים בחיי. לא קרה שום דבר טראגי, רק שברון לב מתמשך.

איה קרמרמן , ו' בניסן תשע"ו

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

השבוע האחרון היה אחד השבועות העצובים בחיי. לא קרה שום דבר טראגי, רק שברון לב מתמשך.

קרה לכם פעם שמצאתם קרע קטן בבגד, אבל אתם כל כך אוהבים אותו שאתם מעלימים עין? אומרים לעצמכם: מחר אתפור. אבל אז, לפתע, הבגד נקרע. וזהו. פספסנו את הזדמנות התיקון. והבגד, אחרי טקס הלוויה קטן וקדיש חסר, מוצא את מקומו בין קופסאות הקוטג׳ הריקות ושאריות הירקות - בפח. זה מה שחוויתי השבוע. רק שהבגד, במקרה הזה, הוא בעצם אנחנו.

השבוע במגזין 'ליידי גלובס' התפרסם ריאיון עם אתגר קרת. בימים כתיקונם אני לא רואה איתו עין בעין, אבל הפעם ציטוט מתוך הכתבה נגע בי: "היכולת לא להסכים אחד עם השני הולכת ונעלמת. חוסר סובלנות מוחלט לדעה של האחר". מילותיו הן תחושתי.

אני מודה, על אף שנושא השיח הציבורי הרדוד צורב בי זמן ממושך, לא נתתי מספיק את דעתי עליו. ייתכן שטמנתי את ראשי בחול התפילה. כי השבוע דחפור השיח המרושע הגיע לסף ביתי. בעבר כבר ספגתי טוקבקים כאלו או אחרים בחיי הפומביים, אבל הפעם זה היה שורף במיוחד. חברתי הטובה, קרין גורן המקסימה, חטפה צונאמי מכוער של ביקורות. נושא הדיון היה אם משקלה תואם את תפיסת הגוף הראויה, לעניות דעתם של הצופים, לנשים שמופיעות בטלוויזיה.

יש לי הרבה לומר בנושא, אבל זה לטור אחר. בכל מקרה, הדיון היה רע, מרושע, ולחלוטין לא מגיע למישהי בעלת לב זהב כמוה. מאחורי הקלעים, בשיחות עם קרין, הבנתי שאין מה לדאוג לה. האישיות שלה מספיק גדולה כדי לשים פס על כל המר הזה, ולהמשיך עם החיים המתוקים-בלי-עין-הרע שלה. אני חושבת שדווקא חבריה ואוהביה, ואני בתוכם, לקחו את זה יותר קשה.

תגובה לא הולמת

בתקופה האחרונה מתנהלים דיונים על העברת וקבלת ביקורת. בספירת החללים המעודכנת של חוטפי הביקורות נרשמו השר יעלון, ח"כ בצלאל סמוטריץ' והשרה שקד. כל אחד מהם פעל במסגרת חופש הדיבור, שכה מקודש לנו, אבל קיבל מהלומת אש דורסנית, חסרת רסן ופוגענית על דבריו. העלאת ביקורת בנושאים שונים היא דבר חשוב ונחוץ. אבל השפה! השפה הגסה, חסרת המעצורים והחן. נטולת החמלה. השפה הזאת מרעילה כל שיח והופכת אותו לדיון ברמת חתולי הזבל שמתגודדים בפחי השוק. מי שהקשיב למשל, להשתלחות האלימה האישית של ח"כ מיקי רוזנטל בח"כ סמוטריץ' בתוכניתה של יעל דן בגל"צ, החזיק את שערותיו הסומרות בידיו.

אך בצורת השיח ישנו רובד נוסף, חשוב לא פחות, שיש לתת עליו את הדעת. והרובד הזה נוגע לכולנו, ולכל אחד מאיתנו יש השפעה ישירה עליו. הוא המזון והאנרגיה שמהם הדיון הציבורי שואב את כוחו וסגנונו. ואני מדברת על קהילת הטוקבקיסטים. הטוקבקים ברחבי הרשת הישראלית הפכו למקדמי בערה ארסיים והרסניים. כמו גפרור דלוק שנזרק לשדה קוצים, הם לא לוקחים שבויים. נבחרי הציבור שואבים כוחות מאותם משוחררי רסן חסרי פנים, אבל בכך הם גורמים לצלילה ברמת השיח הכללית. אם צורם באוזנינו איך שנבחרי הציבור שלנו מדברים, עלינו לפשפש במעשינו ובכתיבתינו, ולדעת שגם לנו יש יד בדבר.

ואלה השאלות שמחובתנו לשאול את עצמנו: איך זה יכול להיות שהורה שמלבין פנים בטוקבק חורך, לא קולט שמה שהוא עשה כעת, עושים לילד שלו בקבוצת הווטסאפ הכיתתית? איך זה יכול להיות שאנחנו לא מבינים שקריסת הברקסים המילוליים שלנו היא אותה קריסה בריבים בין הילדים שלנו? איך אנחנו מבקשים מהם לדבר יפה לאחים, לחברים, למורים, אלינו, כשאנחנו חולים בנזלת ורבאלית? איך אנחנו לא עושים את הקישור הכה נדרש בין כבוד הדדי בסיסי, שמירת וקדושת הדיון במרחב הציבורי, גם הווירטואלי, וצנזור מחשבות הרסניות, ובין תאונות דרכים, הסתה ואלימות בכלל?

כשגרתי בארצות הברית, השאלה שחזרה על עצמה הייתה איך אני לא מפחדת לגור בישראל. הסברתי שאין כמו הארץ. שאני יכולה ללכת ברחובות גם בשתיים בלילה, ולא יקרה לי כלום. ואם חס ושלום יקרה, תמיד יהיה מישהו שיושיט יד לעזרה, ובעיקר שיש סולידריות הדדית באוויר. גם אם אין ואהבת לרעך כמוך, כי תמיד היו וכנראה תמיד יהיו מחלוקות, יש משהו שמאגד אותנו. שורש חזק ואחיד שמשרה את כוחו על קיומנו. השבוע הבנתי שאילו הייתי נוסעת היום לארצות הברית, לא הייתי יכולה לחזור שם על אותו נאום פטריוטי.

מיונז לפסח ולכל השנה

מיונז, כידוע, עשוי מחלמון ביצה חי ושמן. כל השאר הם תוספי טעם. דווקא בפסח, על אף כל הצמצומים הקולינריים, אפשר להכין מיונז. הטריק הוא הזילוף האיטי ביותר של השמן אל תוך הביצה. צריך לשמור שהזילוף יהיה מספיק עדין כדי שהשמן יתגבש ויקציף עם הביצה, ולא יישבר ויחזור להיות מימי.

רכיבים:

ביצה אחת + חלמון אחד

שמן זית (כל השמנים האחרים ללא קטניות לפסח מוקצים מחמת בריאות)

שדרוגים נחוצים:

מלח

1 שן שום

1 כפית סוכר

מיץ מחצי לימון לפחות

כפית חרדל (למי שאוכל חרדל או לימות השנה)

שדרוגים נוספים:

סחוג ירוק חריף או צ'ילי יבש גרוס עם הל, כמון וקמצוץ ציפורן

אופן ההכנה:

אני בכוונה לא כותבת כמה שמן. שף מפורסם עשה ניסוי כדי לבדוק כמה שמן יכולה ביצה אחת לספוג עד שהמיונז מתפרק. התוצאה: כמה ליטרים לפחות. אז אפשר להכין כמות יפה.

מכניסים את הביצה למעבד מזון ומפעילים. נותנים לביצה להתחיל להקציף. בקצב איטי מאוד מתחילים לזלף שמן. אם השמן מתחיל לתפוס ולהקציף - הצלחתם. אבל לא להתחיל לשפוך מהר - השמן עלול להישבר ולהיפרד מהביצה.

כשמתקבל מרקם של מיונז עם כמות מספיקה, זה הזמן להתחיל להוסיף את הטעמים. אם משתמשים בשמן זית, טעמו המריר דומיננטי, ויש להוסיף יותר מלח, שום וכדומה.

להחזיק רק במקרר, בכלי אטום. לא יותר מיומיים-שלושה.

ayakremerman@gmail.com